דף הבית > מאמרים

ארשת שפתנו



בעזרת השם יתברך

רוצה

 להתפלל נכון ?

 

תשובות להרבה ספקות

א ר ש ת  ש פ ת נ ו

  

   

תוכן הענינים

 

1) מבוא..............................................עמ' 4

2) פתח דבר........................................ עמ' 6

3) הטעמת,ניגון, ההברה הנכונה.............עמ' 8

3א)תפקיד המקף

4) חלוקת המשפט בצורה נכונה............. עמ' 12

5) הגיית הניקוד נכון........................... עמ' 14

6) פת"ח גנובה.....................................עמ' 19

7) מפיק ה"א.......................................עמ' 19

8)  וא"ו ההיפוך והטעמתו.....................עמ' 20

9)  קריית(קריאת) שמע כהלכתה ?!.............עמ' 22

10) הקמ"ץ הקטן.................................עמ' 25

11) הקפדה בהגיית אותיות.....................עמ' 26

12) מש"ה מכניס וכל"ב מוציא.......... ... עמ' 27

13) "ולמשמיטים אל תהי תקוה"........ . ..עמ'28

14) שיבוש בציטוט פסוקים.................. ..עמ' 28

15) תפילה.......................................... .עמ' 30

16) סכום........................................... ..עמ' 31

 

 

 

 

 

מבוא

"אבנים שלמות"

עוד בילדותי הזהירוני זקני העדה לדייק בלשון התפילה ובקריאת התורה. שגור היה בפיהם ביטוי של גערה "אבנים שלמות"!!! כוונתם הייתה - שכשם שמזבח, יש לבנותו מאבנים שלמות, כך התפילה שהיא כקרבן שנאמר "ונשלמה פרים שפתינו", חובה עלינו להקפיד להוציא מפינו כל מילה ומילה כהלכתה, אבנים שלמות!!!

לא פעם אחת אתה מוצא אנשים שאמונים על דיוק בתפילה וקריאת התורה, כיצד הם מרגישים לא נוח בזמן ששומעים שליח ציבור מתפלל והוגה את מילות התפילה  בצורה שאינה נכונה.

מי יודע אם זה לא אתה אותו שליח ציבור שמרננים אחריך ("תרתי-משמע") שאינך בקי בתפילות השגורות בפינו שנים רבות ו"שבשתא כיון דעל- על" (פסחים קי"ב ע"א) פירוש: טעות נדושה - אין מבחין בה הטועה וממשיכה היא להתקיים, לצערנו.

אם אפשר לתקן, ובקלות ניתן לתקן, מדוע שלא נתאמץ קצת למען תִּכּוֹן תפילתנו קטורת, "כי קרוב אליך הדבר מאד, בפיך ובלבבך לעשותו"

כמה הורו לנו חכמים לדייק בקריאת התורה בתפילה ובהגייה נכונה, שאם לא כן יצאו דברים משובשים, וחלילה, נמצאנו מחריבים במקום מרחיבים.

כדי לזרז את המזורזים החרדים לתת כבוד  לדבר ה', להקפיד על הגייה נכונה! לא לשנות מהכתוב גם  לא לשבש, אלא להגות נכון כפי שערכו לנו מייסדי התפילה. עוד יותר -  הבה וניתן את הכבוד הראוי למה שיצא מפי הנביאים שכתבו את הנ"ך ולתורת משה רבינו שניתנה מפי הגבורה בסיני ולכן חובה עלינו להקפיד על כל תג ותג.

 

אין ספק,  הכוונה חשובה!

 "הכוונה חשובה" - זאת לא נוכל לקבל מבעל קורא ששוגה. אלא חובה עלינו לדייק את ההטעמה, להגות את האותיות בלי לבלוע אותן, ועוד ועוד, ויינזף כל העובר על הכללים הברורים לכל בעל קורא.

אותו הדין מצאנו גם בתפילה.

 

 

לא בכדי אנחנו קושרים את המילים היוצאות מפינו יחד עם מחשבותינו, כפי שנאמר: "יהיו לרצון אמרי פי והגיון לבי לפניך, ה' צורי וגואלי..." לו היה די במחשבה, לא היינו זקוקים להקפיד על קריאת שמע בקול רם כהלכתה. אפילו תפילת הלחש, הנלחשת בפינו, יוצאת מפינו "שפתיה נעות" בהגיית הפה בלחש ולא די בהרהור של מחשבה...

העבודה לא קלה. נאסף  חומר מגוון, יש השוגים "כאן" ויש השוגים "שם". כל אחד ונקודת התורפה שלו. לא נכתבו כאן נוסחאות שונות בתפילה, לא נקבע כאן נוסח של מי מדויק יותר. עם ישראל בשלמותו זקוק לכל מגוון הנוסחאות, וחלילה לעדה לבטל נוסח קבוע מדורות דורות.... לא הכרעתי האם לברך: "...להתעטף בַּצּיצית" או להתעטף בְּצִיצית" ולא הכרעתי "...להַנִּיח תפילין" או "... לְהָנִיחַ תפילין" גם לא התייחסתי לברכת הגפן האם לסיים "בורא פרי הַגָּפֶן" או "הַגֶּפֶן" ועוד...

(מבחינתי - שניהם צודקים! ואקרא למציאות זו: צלו"ל פירושו צ'דדים ל'כאן ו'צדדים ל'כאן")

כאן נכתבו רק דברים  משותפים לכולנו, המאחדים את כולנו לעם ה'.

 

העזתי והערתי הערות גם לאחיי, ההוגים את תפילתם וקריאת התורה בהגייה התימנית, העדה הידועה בדקדוקה המובחר. משום שהם מחזיקים במסורת עתיקת יומין חובה עליה שבעתיים להקפיד יותר. אמר כבר רבי יהודה הלוי "אשרי מי שחטאיו ספורים".

 

אני מאמין שכל אחד ימצא כאן משהו לעזור לאחרים או לעצמו.

"והיה זה שכרי".

 

"שגיאות מי יבין"?

מי יכול לומר זיכיתי?! אני מאמין כי גם לי יש שגיאות, וההצלפות של השוט של ה"מורי" על גבי בהיותי ילד, השאירו בי גרסא דינקותא, אך לא מחקו את כל הטעויות. ו"כל עוד הנר דולק צריך לתקן".

 

 

 

 


פתח דבר

 

"ויהי האדם לנפש חיה" תרגם אונקלוס: "לרוח ממללא"

כח האדם הוא כח הדיבור.

 

היהודי - אין כוחו אלא בפיו. שנאמר: "אל תיראי תולעת יעקב".

כשם שהתולעת, אין כוחה אלא בפיה, כן עם ישראל אין כוחו אלא בפיו.

אם כוחנו רק בפינו, הבה ונצחצח את הכלים האלה. תזכה נשמתנו ע"י כוח האותיות והמילים  להתחבר ישירות לבוראה.

 

שמתם לב? האם באמת יש הבדל?

   הבה נתבונן בהבדל בין המילים כשאנו הוגים

                      "הודו לה'" או " הודו  לה' "

(הדגשת האותיות - מראה את מקום ההטעמה)

בראשון,  נשמע כאילו ארץ הודו ("מהודו ועד כוש ..") שייכת לה'.

בשני, בקשה לשבח לה'.

ומה באמת מתכוון המתפלל, או שליח ציבור?

נו, בכל זאת הרי ה"כוונה" היא חשובה, ומי בכלל מתכוון לארץ הודו?

 

הקורא בעברית  (במבטא אשכנזי או ספרדי) את המילה: "תבל"

.."ישפוט תבל בצדק ועמים ב.." או יאמר .."ישפוט תבל בצדק ועמים.."

אם יטעים את ההברה הראשונה, הכוונה למעשה חרפה "תבל עשו דמיהם בם"

ואם יטעים את ההברה האחרונה כוונתו תהא נכונה, הכוונה - לעולם ומלואו...

 

המשמעויות משתנות  מקצה  לקצה.

אם נהגה  שבו" מלשון: "חזרו", או "ושבו" מלשון: לקחו בשבי.

גם בקריאת התורה יש להבחין אימתי לקרוא "ורחל באה עם הצאן" לשון הווה.

או ורחל באה עם הצאן".לשון עבר.

 ולמי יש  הזכות לשנות דברי א-לקים חיים...?

יבוא האדם ויאמר:

מה חשוב כיצד הגיתי הלוא העיקר -  הכוונה ?!

אכן, הכוונה חשובה כנשמה לגוף. אדרבה, השתדלות בדיוק הגיית המילים שאנו מוציאים מפינו, יוצרת בנו מודעות למה שאנו אומרים ומה שאנו מוציאים מפינו, ונמצאנו דווקא מרוויחים תפילה מתוך ערנות ומתוך כוונה.

לימדונו חז"ל כי אין די בכוונה, ויש גם להגות נכון את המילים ואת האותיות.

 

הציטוטים הבאים יבהירו נקודה חשובה זו:

במסכת מגילה כ"ד מסופר כי רבי חייא התקשה להגות את האות "ח" והגה אותה כמו "ה". רבי שמעון ברבי, העיר לרבי חייא ואמר לו..." כשאתה מגיע  אצל "וחיכיתי לה'.." (ישעיה ח') נמצאת מחרף ומגדף. בכל זאת כשגזר רבי תענית הוריד  את רבי חייא לפני התיבה. נשאלת השאלה הכיצד? הרי "לא יעבור לפני התיבה מי שמחליף אותיות באותיות אחרות... (כך גם נפסקה ההלכה בשו"ע או"ח סימן נ"ג סעיף יב')?

התוספות מתרצים כאן שבמאמץ היה מסוגל רבי חייא להגות את האות "ח". התוס' בבא מציעא דף פ"ו ע"א בד"ה "אחיתנהו לרבי חייא" מתרצים שעל אף השיבוש, באותה שעה אי אפשר היה בש"ץ אחר...

נמצאנו למדים על פי התירוץ הראשון שהוזכר לעיל כי יש צורך  בהשתדלות  ובהתאמצות מעבר להיגוי השגור בפינו...

יש דיון באחרונים, מה דין ש"צ כשכל הציבור משבש. יש מתירין ויש אוסרין.

גם המתירים אינם מתירים אלא באופן ארעי ולא כחזן קבוע. (שו"ע או"ח נ"ג, באר היטב ס"ק י"ז ומשנה ברורה ס"ק ל"ז ל"ח ובבאור ההלכה שם.)

 

לא נוכל להתעלם ממה שכתב השולחן ערוך או"ח סימן ס"א סעיפים כ'-כ"ג שפוסק, עפ"י הרמב"ם בהלכות קריאת שמע וע"פ הטור: "שלא ירפה החזק ולא יחזק הרפה, ולא יניח הנד  ולא יניד הנח" והמשנה ברורה בס"ק ל"ה מבהיר:

"ולא הזהירו על קריאת שמע אלא משום שמסורה לכל ויש בה ייחוד שמים".

אבל הוא הדין לשאר התפילה  ולקריאה בתנ"ך (סימן ס"א ס' כ"ב)

 

כמה הזהירונו בברכות מ"ז ע"א: "תנו רבנן: אין עונין לא אמן חטופה ולא אמן קטופה..." בן עזאי מזהיר את מי שעושה זאת...חלילה וחס... יהיה לו... (את האזהרות אפשר לקרוא במקור). מכאן ראיה, לא די אם יאמר האדם "התכוונתי" לומר :"אמן", אלא חייב להגות אותה כראוי...ויקוים בו: "פתחו שערים ויבוא גוי צדיק שומר אמונים (אֳמֵנִים)"

 

השיבושים הם רבים, והאפשרויות  של הטעויות - רבות..

אנו מקפידים- ובצדק- שלא ייכנס חרק לפינו מאיזה ירק,

האם אנו גם מקפידים אילו "חרקים" מוזרים יוצאים מפינו...?

נשתדל להאיר את עינינו ברשימה  מתוקנת מומלצת בעיקר לתפילה נכונה.

"שומע תפילה", כנראה, גם לפי פשוטו, שומע איך התפילה נהגת ונאמרת,

ואז תתקבל ותישמע תפילתנו ברצון.

יהיו לרצון אמרי פינו והגיון לבנו לפניך, ה' צורנו וגואלנו. אמן.


הטעמת ההברה הנכונה

 בפתיחה ראינו, כי יכול לחול שיבוש במידה והטעמנו הברות  שלא כהלכה.

ננסה לסקור את התפילה, במקומות שיש סבירות שחלק מהציבור אינו שם לב.

 

 

הטעמת שם  א – ד – נ – י

 - כל שם אדנות יוטעם בהברה האחרונה (מלרע): א-ד-נָי.

   (ובגלל ש"נָי" היא הברה מוטעמת היא תנוקד בקמ"ץ. ראה רש"י בראשית.

   י"ח, ג, וגם אבן עזרא בראשית י"ט, ב.)

 - כאשר מדובר ב"אדונים שלי": "אדו נַי,  ההטעמה אמורה להיות באות "ד",

         וההברה האחרונה  "נַי" " תהיה הברה סגורה בלתי מוטעמת, וצריכים לנקדה בפת"ח.

         מכאן נבין מדוע יש המקפידים לקרוא את השם הקדוש "א-ד-נָי,

         כאשר ההברה האחרונה מוטעמת, ונהגית כאילו "נוֹי")

- שיבוש גדול מצאנו אצל מקריאי הכוהנים בברכת הכוהנים.

משבשים את השם הקדוש בגלל ה"ניגון",

(שמעתי אצל אחינו הספרדים המדקדקים הוגים זאת בצורה הנכונה ביותר! מכל עדה אפשר ללמוד)

 

 

להלן לקט, רשימה של חלקי תפילה אשר עלולה להיות בהן טעות בהטעמה

 

ההדגשה וההבלטה בהדפסה

 מסמן את מקום ההטעמה הנכון מלרע או מלעיל

 

במקרא מצאנו כל מילה קצרה הנמצאת סמוך למילים: "בָּנוּ" או "לָנוּ" נהגית במלעיל:

 ולכן בברכת התורה נהגה: "…אֲשֶׁר בָּחַר בָּנוּ … וְנָתַן לָנוּ …"

כמו: "אם עווננו ענו בנו"; "לוּלֵי ה' שֶׁהָיָה  לָנוּ..."; וכן: "שֶׁבְּשִׁפְלֵנוּ זָכַר לָנוּ..." ועוד..

 

"...וְשָׂמוּ אֶת שְׁמִי עַל..."

"וַתִּתְפַּלֵּל חַנָּה וַתֹּאמַר: עָלַץ לִבִּי בַּה', רָמָה קַרְנִי בַּה', רָחַב פִּי…"

 

בְּ"קָרְבְּנוֹת":

 "וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם" או "וְאָמַרְתָּ לָהֶם"; "וְשָׁחַקְתָּ מִמֶּנָּה הָדֵק וְנָתַתָּה מִמֶּנָּה..."  

"אַחַת לְשִׁשִּׁים אוֹ לְשִׁבְעִים שָׁנָה... הָיְתָה בָאָה שֶׁל שִׁירַיִם לַחֲצָאִין…"

"וְלָמָה אֵין מְעָרְבִין..."  "לָמָּה הִיא בָּאָה..."

וסדור שני גיזרי עצים קוֹדֵם... קוֹדֵם...

"אֶלָּא שהמורם נאכל לכהנים..."

"..... הוֹדוּ לַה' קִרְאוּ בִשְׁמוֹ..."   "...הָבוּ לַה'..." "...קוּמָה עֶזְרָתָה לָנוּ..."

"הודו לו ברכו שמו..." (הסבר בהמשך)

"…הָרוֹפֵא לִשְׁבוּרֵי לֵב..."; "לֹא עָשָׂה כֵן לְכָל גּוֹי…"; "הוֹדוֹ עַל אֶרֶץ וְשָׁמָיִם"

"... וַיְבָרֶךְ דָּוִיד אֶת ה'..."   " וַתֵּרֶא אֶת עֳנִי אֲבוֹתֵינוּ בְּמִצְרָיִם..."

(קריאת שמע תקבל התייחסות מיוחדת)

"רְאֵה נָא בְעָנְיֵנוּ. וְרִיבָה רִיבֵנוּ..."

"…הַטּוֹב! כִּי לֹא כָלוּ רַחֲמֶיךָ. וְהַמְרַחֵם! כִּי לֹא תַמּוּ חֲסָדֶיךָ…"

בזמן קריאת הכהנים יש המנגנים את שם ה' בטעות  מלעיל:"א-ד-ני ".

הערנו לעיל כי יש להטעים כל שם אדנות מלרע אֲ-דֹ-נָי

 

בתחנון:

 " אִם עֲוֹנֵינוּ עָנוּ בָנוּ...";  "ה' שְׁמָעָה. ה' סְלָחָה..."

 

בשיר של יום:

"לַה' הָאָרֶץ וּמְלוֹאָהּ תֵּבֵל וְיוֹשְׁבֵי בָהּ".

"...כִּי הִנֵּה הַמְּלָכִים נוֹעֲדוּ...";  "....הֵמָּה רָאוּ כֵּן תָּמָהוּ. נִבְהֲלוּ נֶחְפָּזוּ...";

"...קוּמָה אֱ-לֹהִים שָׁפְטָה הָאָרֶץ...";

" בִּינוּ בֹּעֲרִים בָּעָם..."; " הֲנֹטַע אֹזֶן הֲלֹא יִשְׁמָע. אִם יֹצֵר עַיִן הֲלֹא יַבִּיט..."

"...לְהַשְׁקִיט לוֹ מִימֵי רָע..."; "וְיִשְׂרָאֵל לֹא אָבָה לִי..."; "כִּ- מְעַט.(בעד רגע קט) אוֹיְבֵיהֶם אַכְנִיעַ..."

 

בפרק "ברכי נפשי":

 (תהילים ק"ב) .." יֵחָפֵזוּן"..  "יַעֲבֹרוּן" .."יִרְבָּצוּן"

 

ב"עלינו לשבח":

"...וְהָאֱלִילִים כָּרוֹת יִכָּרֵתוּן..."

"...וְיָדַעְתָּ הַיּוֹם וַהֲשֵׁבֹתָ אֶל לְבָבֶךָ..."

"אדון עולם...בעת אישן ואעִירה..."

 

במנחה:

 "אֲשֶׁר שָׁתָה אֶפְרֹחֶיהָ..."

כִּי טוֹב-יוֹם בַּחֲצֵרֶיךָ מֵאָלֶף --- בָּחַרְתִּי הִסְתּוֹפֵף בְּבֵית אֱלֹהַי, מִדּוּר בְּאָהֳלֵי-רֶשַׁע.

המילה: מֵאָלֶף מנוקדת בקמ"ץ. (המדרש: יום לימוד תורה עדיף, טוב מאלף עולות...או יום אחד של לימוד תורה שלמד דוד המלך טוב לפני הקב"ה  יותר מאלף עולות שהקריב שלמה המלך בחנוכת המקדש)

לאחר הפסקה קלה, ימשיך "בָּחַרְתִּי הִסְתּוֹפֵף בְּבֵית אֱ-לֹהַי..."

 

בקבלת שבת:

יש מספר מקומות... כל "הבו" ינוגן "הבו" (מלרע)

יש מספר מקומות.. כל "תבל" כשמדובר בעולם יוטעם מלרע : "תבל"

"...וַיְכֻלּוּ הַשָּׁמַיִם...";   "... וַיְבָרֶךְ אֱ-לֹהִים אֶת יוֹם הַשְּׁבִיעִי...";

"...וְשַׁבְתִּי בְּבֵית ה' לְאֹרֶךְ יָמִים";

 

 "אשת חיל"

"בטח בה לב בעלה"... "ד-רשה צמר ..." "ה-יתה כאניות..." "ז-ממה שדה..."

"נ-טעה כרם" "סדין ע-שתה..." "...ותו-רת חסד על לשונה"

 

בשאר מקומות:

"הוֹדוּ לה' בכנור..."

"...שׁוּבָה ה' אֶת שְׁבִיתֵנוּ..."; "כְּפִירִים רָשׁוּ וְרָעֵבוּ..."

"שׁוּבָה ה' עַד מָתָי..."

"הודוּ לה' כי טוב כי לעולם חסדו" (כל "הודו" בהלל הגדול (תהילים קל"ו) הוא מלרע)

 

 

בבראשית פרק כ"ט מסופר על פגישת רחל אמנו  עם יעקב אבינו על יד הבאר..

בפסוק ו' כתוב "...וְהִנֵּה רָחֵל בִּתּוֹ בָּאָה עִם הַצֹּאן"

ובפסוק ט' כתוב: "וְרָחֵל בָּאָה עִם הַצֹּאן..."

כביכול אותה מילה: "באה" אבל התרגום מפרש מילה זו במשמעויות שונות.

בפסוק ו' הוא מתרגם:"אתיא" (לשון הווה "ממושך").

ובפסוק ט' הוא מתרגם "אתת" (לשון עבר).

כיצד ידע התרגום להבחין?

על זאת מעיר רש"י בפירושו בפסוק ו':

ד"ה: "בָּאָה עִם הַצֹּאן": "הטעם (ההטעמה) באל"ף  ותרגומו: "אתיא".

ורחל באה הטעם (ההטעמה) למעלה (מלעיל) בבי"ת.

ותרגומו: "אתת", הראשון לשון עושה (בהווה) והשני לשון עשתה. (בעבר)

אותן מילים בהטעמה שונה, והמשמעות שונה !!!

"יש לקרוא: " וְהִנֵּה רָחֵל בִּתּוֹ בָּ-אָה עִם הַצֹּאן" - לשון הווה.

"וְרָחֵל בָּ-אָה עִם הַצֹּאן..." לשון עבר.

 

   וכמובן, הקורא בתורה  אשר "ישנה את טעמו"

ויטעים את המילה 

   בצורה לא נכונה  לטעות תחשב לו, וטעות לעולם חוזר !

 

נוסיף את הארת מורי ורבי הרב שמחה הכהן קוק שליט"א מרא דאתרא דרחובות כיצד יש להטעים את המילה "הַבָּאָה" בתפילה: "לשנה הבאה בירושלים הבנויה" יש להטעים אותה מלרע  בלשון הווה.

כך: "לשנה הבאה בירושלים הבנויה" כמו: "והנה רחל בתו באה עם הצאן", (בראשית כ"ט, ו) הנה, היא באה עתה "לפנינו ממש" ובקשתינו שהגאולה תִתממש, ונזכה להיגאל בירושלים זה עתה, מרגע זה..        ויש לשים לב שאין הכוונה: בעוד שנה..

 

צא ולמד מה ההבדל בין: "שבו"= חזרו, או "שבו"= לקחו בשבי.

בין: "שתו "= הירוו צמאונם, וכן "ולא שתו עד היום הזה" (יין, בני יהונדב בן רכב, ירמיהו ל"ה י"ד)  או: לבין " וְלֹא שָׁתוּ אִישׁ עֶדְיוֹ".=שָׂמוּ, הניחו (שמות ל"ג,ד).

וכן: "לֹא אִירָא מֵרִבְבוֹת עָם אֲשֶׁר סָבִיב שָׁתוּ עָלָי..." (תהילים ג,ז).

 

 

וכן מצאנו במילה "מתה".

בתורה נמצאו 3 "מלעיל":

"מֵתָה עָלַי רָחֵל" (בראשית מ"ח,ז)

"בְּצֵאת נַפְשָׁהּ כִּי מֵתָה" (ברא' ל"ה,י"ח)

"והדגה אשר ביאור מתה.." (שמות ז,כ"א).

ורק אחת "מלרע": "ואם אין מתה אנכי..." (ברא' ל' א).  לשון "בינוני" = הווה.

 וסימנך: מי שמת בעודו בחיים (מל)רע  הוא...

 

"ויצברו את כל אוכל השנים הטובות... אוכל בערים ושמרו" (בראשית מ"א,ל"ה)

 להבחין בין: "...כי את הלחם אשר הוא אוכל.." (בראשית ל"ט,ו)

" ...והיה כאשר יחלום הרעב והנה אוכל.." (ישעיה כ"ט,ח).

"וגערתי לכם באוכל.." (מלאכי ג,י"א).

רש"י: "באוכל" בחסיל וגזם האוכל לכם את תבואת השדה והגפן.

 

 

וכן נמצא הבדל:

ירמיהו  כ"ג, כא: "לֹא שָׁלַחְתִּי אֶת הַנְּבִאִים וְהֵם רָצוּ לֹא דִבַּרְתִּי אֲלֵיהֶם וְהֵם נִבָּאוּ".

ובתהילים פרק ק"ב, ט"ו: " כִּי רָצוּ עֲבָדֶיךָ אֶת אֲבָנֶיהָ וְאֶת עֲפָרָהּ יְחֹנֵנוּ".

 

גם יש לשים לב:

"עד באי אליך (בראשית מ"ח) ..."בֹּאִי שכבי...(ש"ב י"ג)

למען שתי אותתי ...(שמות י') ...לעומת: שיתי כליל צלך" (ישעיה ט"ז)

ביום הוציאי אותם (שמות ל"ד)...לעומת: "הוציאי האנשים (יהושע ב')

אחרי שובי ניחמתי..."(ירמיה ל"א)...לעומת" שובי אל גברתך..(בראשית ט"ז)

"בינה הגיגי"   (תהלים ה')   להבין אמרי בינה" (משלי א')

שובה ישראל.." (הושע י"ד)  "ובנוחה יאמר שובה ה'..." (במדבר י)

 

 

עוד בקריאת התורה:

כאשר המילה "נתן" קמוצה באות "נ", "נָתַן לָך או: נָתַן לְךָ המילה: "נתן" היא מלעיל.

וכל  שהאות "נ" בחולם, תיקרא מלרע":  נֹתֵן לָךְ    נֹתֵן לְךָ     נֹתֵן...

כל יִיטַב לְךָ (כ"ף סופית בקמ"ץ) - מלרע .  וכל יִיטַב לָךְ - מלעיל.

יאמרו לו": כל  יאמרו לו"  נגונם מרחוק כדין אתי מרחיק.

"אמר לי": כל "אמר לי"  "אמר לו" - מלעיל , הטעמה באות "א".

יתן לך.." כל  ויתן.... לך, לו, לי, לה, לנו (הטעמה באות "י").

 

רעמסס" : כל רעמסס  נהגה : "רַעְ-מסס". 

חוץ ממקום אחד "את פיתום ואת רַ-עַמ-סס".

 

מה בין מדבר סיני  ומדבר פארן  למדבר שור ולמדברות אחרים?

מדבּר - סיני (פארן) נהגה  את המילה מדבּר במלרע.

אבל: "מדבר שור" מדבר צין" "מדבר סין".

המילה: "מִדְבָּר" נהגה אותה במלעיל. (קרוב לודאי בגלל היות המילים המצטרפות מילים קצרות, בעלות הברה אחת...).

"ההבדל הקטן והמשמעותי"

חשוב בעיקר לאלה המבחינים בהיגוי שבין צירי לסגול, בין פתח לקמץ, ולאלה ש"אינם מבחינים" (כמעט) בין סגול לפתח

 

המקף

 

הקדמה לנושא המקף,

"תנועות"

יש 10 תנועות. 5 מהן נקראות תנועות גדולות, וסימנן: "פִּיתּוּחֵי חוֹתָם" או : "סוֹפֵר וּמָהִיר" או "אֵלִיָּהוּ טוֹב"

ו-5 נקראות תנועות קטנות וסימנן: נֻס מִכָּל פֶּשַׁע"

תנועות גדולות:                                 תנועות קטנות

אָ - קמץ גדול                                    אַ - פתח                       

אֵ - צירה  וגם אֵי- צירי מלא                 אֶ - סגול  

אִי - חיריק מלא                                  אִ - חיריק קטן (או חסר)

אֹ – חולם או אוֹ חולם מלא                אָ - קמץ קטן (נהגה: אוֹ, כמו במילה "חָכְמָה")

אוּ - שורוק                                        אֻ - קבוץ

(הערה: נמצא אצל המדקדקים הראשונים רש"י ועוד ... כי ל"קמץ" קראו "פתח" ול"צירי" – "קמץ קטן", ל"סגול" – "פתח קטן"  ל"חולם" -  "מלאפום" ול"חיריק" קראו "שבר")

 

המקף

המקף - שמו בא מהרעיון כי כל דבר שמקיפים אותו (בחוט?) נוצר בתוכו חיבור. תפקיד המקף - לחבר.

המילים הסמוכות זו לזו במקף נחשבות כמילה אחת.

 לעולם לא תהיה הטעמה באותה מילה שאחריה נמצא המקף. ואפילו יהיו מספר המילים המחוברות במקף  יותר מאחת כגון: "...את-כל-אשר-לו." (בראשית כ"ה) ההטעמה- המנגינה תבוא על המילה האחרונה: "לו"

מכאן נובע: כי  במילה שלפני המקף – אם נמצא ניקוד של תנועה גדולה (קמץ גדול, צירי, חיריק מלא, חולם, שורוק) בהברה סגורה צריכה היא להשתנות לתנועה קטנה, (פתח, סגול, חיריק, קמץ קטן...) בהברה סגורה.

 לדוגמא: המילה "לֵךְ" מנוקדת בצירי כמו לֵךְ מעמנו" (בראשית כ"ו) אולם כאשר יבוא אחריה מקף, התנועה תיהפך לקטנה: תנוקד בסגול כמו "לֶךְ-לך מארצך..." (בראשית י"ב)

ועוד מצאני במיוחד במילים: "את" וגם "כל"

 

"אֶת" או "אֵת" ?

כאשר הטעם מחבר נקרא "אֶת", כאשר הטעם מפריד נקרא: "אֵת"

(יש מעט יוצאים מן הכלל, לדוגמא "בראשית...אֵת השמים ואֵת הארץ)

"אֶת" ו"כָּל" משתמשים כאשר יש מקף אחריהם

וכאשר אין מקף או חיבור יופיעו בניקוד: "אֵת" "כֹּל"

 

דוגמאות נוספות: תנועה גדולה הפכה לתנועה קטנה בזמן חיבור במקף

"בדד יֵשֵׁב..."(ויקרא י"ג)   יֵשֶׁב-נא עבדך..." (בראשית מ"ד)

"נתן תִּתֵּן..." (דברים ט"ו)   "מה תִּתֶּן-לי..." (בראשית ט"ו)

"שמוֹר ושמעת..." (דברים י"ב)    "שמָר לך..." (שמות ל"ד)

"את חג המצות תִּשׁמוֹר..." (שמות ל"ד)   "אם עוונות תשמָר-י/ה..." (תהלים ק"ל)

"פן יפרוֹץ בהם" (שמות י"ט)     "פן יפרָץ בם..." (שמות י"ט)

בתהילים, פרק כה, פסוק ז נאמר:

חַטֹּאות נְעוּרַי וּפְשָׁעַי אַל-תִּזְכֹּר, כְּחַסְדְּךָ זְכָר-לִי, אַתָּה, לְמַעַן טוּבְךָ ה'.

שימו לב שבפסוק זה, כאשר אין מקף הניקוד הוא בחולם (אל תִּזְכֹּר) וכאשר מופיע מקף אחרי המילה, החולם ייהפך לתנועה קטנה לקמ"ץ קטן (זְכָר-לי) וכן בפסוק הבא

(תהילים עט, ח) "אַל-תִּזְכָּר-לָנוּ עֲוֹנֹת רִאשֹׁנִים..."

 

 

הובאו דוגמאות התואמות את הכלל

ולמרות שלכלל הזה יש הרבה דוגמאות, עדיין נמצאים יוצאים מן הכלל.

 

 

"אשֶׁה" או "אשֵה" ? סגו"ל או ציר"י?

נקוט כלל זה בידך:

אם המילה צמודה לאחת משלושת האותיות "ע,ל,ה" ינוקד בסגו"ל.

לדוגמא : "אשֶה עולה.." אשֶה לה'" "אשֶה הוא לה'

אבל:  אשֵה ריח ניחוח.."

 

 

 

 

החתן - כאשר תחזיק בידך את הטבעת- שים לב!

אמור: "הרי את מקודשת לי בטבעת זוֹ" (בחולם).

המילה "זוֹ" משמעותה מילת יחס לנקבה.

ולא: בטבעת זוּ" "זוּ" משמעותה: "אשר" לדוגמא: "עם זוּ יצרתי לי.."

(גם אם יגיד בטבעת זוּ - ללא ספק, קידושיו קידושין כהלכה..!).

 

"אֵ-ל או אֶל? "

אין ספק כאשר מדובר בשם ה'  באחד משמות הקודש מנוקד בציר"י.

ואם מדובר על מילת יחס (ממקום למקום =TO) מנוקד בסגו"ל.

 

 

ובתרגום? בַּר או בָּר".

"בַּר" בפת"ח, תרגום של "בן".

ו"בָּר" בקמ"ץ תרגום של חוץ....."לא יהא לך אלהא אחרן בָּר מִנִּי.."

 

 

יָד קמוצה במקרים הבאים:

כל "יָד חזקה", "יָד רמה ", יָד נטויה",  היו"ד בקמ"ץ.

 

"אָנָּא-אָנָה-אֲנָה".

"אָנָּא ה' הוֹשִיעָה נָּא   אָנָּא ה' הַצְלִיחָה נָא".

יש להבחין בין ההיגוי של המילה "אנּא" ובין המילה "אנה".

נּא" לשון בקשה ותחינה, וה"נו"ן " מודגשת בדגש חזק ומוטעמת לכיוון מלרע.

"אנה" לשון שאלה, "איפה לאן?" "אנה הלך דודך ...אנה פנה דודך...? ההטעמה היא מלעיל והנו"ן רפויה ואינה מודגשת. המדגיש  את: "אנה" והמרפה את "אנא"  הופך את היוצרות.

(הידעת מה  מקור הביטוי 'מחליף את היוצרות' – תמצא בספר...)

 

"הוֹשִיעָה נָּא, הַצְלִיחָה נָא".

המדייקים יטעימו מלעיל את המילה "הושיעה" וינחתו בהדגשה חזקה על המילה הסמוכה "נּא"; ואת המילה: "הצליחה" יטעימו מלרע ולא ינחתו בהדגשה במילה הסמוכה: "נא". נמצאים סידורים ותנכ"ים או ספרי תהילים המקפידים לכתוב את המילה: "נא" הסמוכה ל: "הצליחה" ללא דגש.

מן הראוי שאין להדגיש את המילה "נא" ליד "הצליחה"  משתי סיבות:

1)      ידוע  שבכדי "להנחית" דגש יש "להתרומם" "לעלות" לפני כן ורק אח"כ אפשר "להנחית " (כהנפת  הפטיש). ראה להלן הסבר על : דחיק ואתי מרחיק, ואילו בגלל שהמילה: "הצליחה" איננה נקראת מלעיל, אלא מלרע, צא ולמד: "מאי הניא להאי דגש שבתוך הנו"ן של: "נא"?"

2)      מבחינה רעיונית: כדי לבקש תשועה מצרה או בעיה יש לבקש בחוזקה... ואילו לבקש הצלחה, תוספת למה  שזכינו לקבל, יש לבקש בצניעות ובענווה וברפיון פה...

הערה : המילה "אנא" בלשון בקשה כתובה גם :"אנה" ראה ההלל : "אנה ה' מלטה נפשי..." (תהלים קט"ז,ד)" וגם "אנה ה' כי אני עבדך...(שם ט"ז) וכן מצאנו פעמים אחדות בנביאים ובתרי עשר יונה ועוד...

גם מצאנו את המילה: "אנה" בלשון ארמית בספר דניאל  המחליפה את המילה: "אני" בלשון הקודש, "אֲנָה דניאל..." "אֲנָה דריוש..." ועוד..המילה הזאת נהגית בקלילות ללא הדגשה והטעמה...לא מצאנו בתנ"ך בפרקים בארמית את המילה : "אנא" הנהוג לכתוב כך בגמרא  במקום המילה: "אני"

אם אנה הארכתי... אנא...סליחה. ואם לא תמחלו... אנה אני בא?

 

 

 

 

ישנן מספר מילים אשר "קלקלנו" את עצמנו

ושינינו  את טעמנו  מההטעמה  הנכונה שלהן:

ההטעמה של כל המילים הבאות היא מלרע ולא מלעיל,

יש לקראם בהטעמה של ההברה האחרונה של המילה,

 

"אצבע"-"כתובים  באצבע א-להים" (שמות ל"א,י"ח)

"ארבע"-"ארבע אמות" מספר זה מופיע פעמים רבות בתנ"ך,  וכן: "קבצנו...מארבע כנפות הארץ.."

"קרקע"-מילה זו נמצאה רק פעם אחת בתורה:

"..ומן העפר אשר..בקרקע המשכן. (במד' ה,י"ז).

"כובע"- מילה זו לא נמצאה בתורה, נמצאת בנביאים במספר מקומות "מגן וכובע תִּלּוּ בך" (ה"ת" בחירי"ק חסר ו"ל" דגושה בדגש חזק) (יחזקאל כ"ז,י) "אמצע"- מילה זו לא נמצאה בתנ"ך.

מילה זו נמצאה בכל התלמוד הבבלי פעמיים בלבד

 

 

 

 

 

 

 

 1) שני פסוקים הדומים זה לזה (דומים ואינם שווים)

 פסוק ראשון: "יִשְׂמַח הַר צִיּוֹן תָּגֵלְנָה בְּנוֹת יְהוּדָה לְמַעַן מִשְׁפָּטֶיךָ: (תהלים פרק מח פס' י"ב שיר של יום – יום שני)  שימו לב לסוף הפסוק.

פסוק שני:  "שָׁמְעָה וַתִּשְׂמַח צִיּוֹן וַתָּגֵלְנָה בְּנוֹת יְהוּדָה לְמַעַן מִשְׁפָּטֶיךָ ה' ": (תהילים פרק צז, ח- מפרקי "לכו נרננה...) שימו לב לסוף הפסוק.

 

ה "חזנים" - מוצאי ס"ת בעדת תימן או ספרד והרגילים לומר את הפסוק הנז' הראשון:  "ישמח הר ציון תגלנה בנות יהודה למען משפטיך" מוסיפים בטעות  את שם ה'  "ה'" .קרוב  לודאי שטעות זו קיימת בגלל סיומת פסוק השני  הדומה לו מאוד המסתיים במילה "ה'".

יש כאן חשש עיוות פסוק שאינו קיים וגם הזכרת שם שמים לבטלה. ולשומעים ינעם.

 

2) פסוק הנמצא בפרשת האזינו ומצוטט פעמים בתפילה וכן אצל עדת תימן הקורא הראשון בתורה, פותח בו לפני ברכות התורה: "כי שם ה' אקרא הבו גודל לא/להינו" יש להטעים את המילה :"הבו " מלרע! כמו כל "הבו" בפרק הידוע "מזמור לדוד הבו לה' בני אלים..."

 

 חלוקת המשפט בצורה נכונה

חלוקת המשפט, בצורה לא נכונה, מסלפת את הרעיון המקורי ומשבשת עד כדי גיחוך, או חלילה אפילו "כפירה" כביכול!

 

"א/להי, ...שהחזרת בי נשמתי בחמלה -- רבה אמונתך!"

 

בכל הברכות  בנוסח "אשר קדשנו.." יש לחלק את הברכה: לשלוש פעמים שלוש מילים

ברוך אתה  ה'  ---  א-להינו מלך העולם  ---  אשר קדשנו במצותיו  ---

(ורק אח"כ) וצונו,  על...

 

 מכאן והלאה קוים בין המילים, פירוש: הפסקה קלה

"א-להי! ---  נשמה שנתת בי, טהורה..."

"אדון עולם, אשר מלך, בטרם --- כל יציר נברא"

(חשש לביטוי של כפירה אם נאמר: "אשר מלך, בטרם כל, יציר נברא")

 

"ה' --- יחתו מריביו. עליו בשמים ירעם. ה'--- ידין אפסי ארץ".

אנא--בכח, גדולת ימינך—

אביי--- הוה מסדר...(שלא יישמע שם הוי'ה)

"כי כל אלהי העמים אלילים --- ו(א)-ד-ני--- שמים עשה"

יודוך עמים---א/להים...  יודוך עמים---כולם...

יזמרך כבוד ולא ידום --- ה' א-להי לעולם אודך

תהלה לדוד --- ארוממך א-לוהי המלך...

"שומר ה' את כל אוהביו --- ואת כל הרשעים ישמיד"

"ואנחנו נברך י-ה מעתה ועד עולם.-----הללוי-ה" (ראה הערה להלן בקדושה)

ברוך --- שם כבוד מלכותו --- לעולם ועד

א-ד-ני---ימלוך לעולם ועד..."

"א-ד-ני ---שפתי תפתח, ופי--יגיד תהלתך"

"אתה---גִּבּוֹר לעולם—א-ד-ני.."

הסבר: כך יש להפריד בין 4 המילים! והקורא בהפרדה. אחרת, כגון: "אתה גבור--לעולם א-ד-ני" אינו אלא טועה, וטעות לעולם חוזר, הוכחה: במילה 'גִּבּוֹר' האות הראשונה "גּ" מודגשת. סימן, שיש להפסיק בין "אתה" ל"גּבור", וכן מצאנו פעמים רבות הפסקה בין ""אתה" למילה שתבוא אחריה.

 

בקדושה: ימלוך ה', לעולם----- א-לוהיך ציון , לדור ודור----

ורק אח"כ יאמר: "הללוי-ה"!

 הסבר: "הללוי-ה" מילה המביעה כאן סוף  משפט או ענין, ואין לה קשר למילים הקודמות.

הפירוש הוא: "א-לוהיך ציון, ימלוך, לדור ודור," במקביל לתחילת הפסוק: ימלוך ה' לעולם". ופסוק זה אינו מתכוון  שאנחנו נהלל את ה' מדור לדור... זה אכן חשוב מאוד  אך אין זו כאן כוונת הפסוק.

 ראה כל הפרקים המתחילים והמסיימים במילה: "הללויה".

 

בד"כ  יש לשים לב. כל משפט של פנייה, המתחיל במילה "אתה" יש לעצור שם כאילו מנוקד בסימן קריאה.

וכן הרבה פעמים נמצא את המילה:"א-ד-ני" פנייה לאדון הכל-יכול, עם סימן קריאה!

"והחכם עיניו בראשו"  לדעת להבחין בכל ענין מה משמעותו.

 

וכן נמצא פרקי תהילים המתחילים במילה "לדוד." או "לדוד מזמור." או:

"מזמור לדוד." כביכול, יש אחריהם נקודה. האומרת כי המזמור נכתב ע"י נעים זמירות ישראל דוד המלך. לכן אחר ביטויים כאלה, נקפיד לעצור וליצור הפסקה.

"לדוד. - אליך א-ד-ני- - נפשי אשא...".

"לדוד מזמור. – ל(א)-ד-ני הארץ ומלואה, תבל ויושבי בה...".

 

כן מצאנו זאת בביטויים דומים לתואר הקב"ה.

כגון "הטוב! כי לא כלו רחמיך. המרחם! כי לא תמו חסדיך.

א-לוהי! נצור לשוני מרע...

א-ל! הורתנו לומר לפניך מידות שלוש עשרה...

א-לוהי! בך בטחתי אל אבושה...

הורנו! (פירוש: אבינו) בזעקנו לך...

י-ה! דע את אשר ידעוך...

אבינו! אב הרחמן! הראנו אות לטובה...

ובמיוחד. בפניה שבפתיחת קטע תפילה:

א-לוהינו וא-לוהי אבותינו!..

רבונו של עולם!...

 

בקטע "מודים" מה מקומו של הביטוי "ערב ובוקר וצהריים"? למה הוא מתייחס?

אין הוא מתייחס למשפט הסמוך אליו מאחור ("ועל נפלאותיך שבכל עת...") אלא ביטוי זה שייך לתחילת הקטע "מודים אנחנו לך...ערב ובוקר וצהריים..."

 פירוש: אנחנו  מודים לבורא עולם 3 פעמים ביום, בשלושת התפילות הקבועות, בערב בבוקר ובצהריים.

 

 לקט הארות חשובות מהרב אליקים שליט"א

סיומי ברכות:

"ברוך אתה ה' גואל ישראל ולא גאל ישראל

"ברוך אתה ה'. רופא,--- חולי עמו ישראל"

ברוך אתה ה', מקבץ---נדחי עמו ישראל

"ברוך אתה ה', מלך---אוהב צדקה ומשפט"

"ומלפניך מלכנו---ריקם אל תשיבנו"

"ברוך אתה ה', מצמיח--קרן ישועה"

"מודים אנחנו לך..." שלושת מילים אלה, חטיבה אחת ללא הפרדה

בברכת כהנים:

ברכנו בברכה המשולשת...האמורה לאהרון ובניו הכהנים---עם קדושיך---כאמור:

יאר ה'---פניו...

ישא ה'---פניו ....

ושמו את שמי...ההטעמה מלרע...הוזכר

"יְבָרֶכְ--ךָ" השוא נח משום שהסגול שלפניו תנועה קטנה

"יָ-אֵר" למרות שמילה זו היא מלרע, מאריכים מעט בהברה הראשונה, ביו"ד. כיון שהקמץ תנועה גדולה, מה שאין כן במילה :"יִשָּׂא" שהחיריק החסר הוא תנועה קטנה והנ"ון נבלעה בש"ין (משורש :"נשא") לכן אין להאריך כלל ביו"ד

 "וִי-חֻנֶּךָּ" הוא"ו במתג והיו"ד נחה ואינה נהגית, ויש להדגיש הנו"ן.

 

 א-להי ! נצור לשוני מרע...

 

בתחנון: לפני שלוש עשרה מידות אנו מצטטים פסוק "וירד ה' בענן, ויתייצב עמו שם. ויקרא בְשֵׁם---א-ד-ני" (בי"ת רפויה) (שמות ל"ד, ה).

אין לקרוא ..."ויקרא---בשם ה'".

כך נאמר על אברהם  אבינו שקרא בשם ה' לעולם כולו. שם (בראשית י"ב, ח).

צריך להקפיד ולקרוא  "...ויבן שם מזבח, ויקרא---בְּשֵׁם ה'" (בי"ת דגושה).

 

 

הבחנה בהפרדת שמות ה' בשלוש עשרה מידות

כאשר קוראים את שמות ה' הכתובות זה אחר זה יש להבחין ולהפריד  ביניהם ולקרוא: "ה" –"ה", א-ל רחום וחנון..

 

"אל תזכָּר לנו עוונות ראשונים" בקמ"ץ קטן ולא בחול"ם (הוזכר לעיל)

 

 

"יענהו משמי קדשו, בגבורות---ישע ימינו"

ברוך א-ד-ני --- יום יום יעמוס לנו,

הערה: הביטוי השגור: "ברוך א-ד-ני יום יום!" בא בהשפעת הפסוק "ברוך א-ד-ני--יום יום יַעֲמָס-לנו...".

"יעמס" פירוש: נושא, נוטל  כמו "וינטלם וינשאם.." כמו אב הנושא את בנו על כתפיו, כך הקב"ה נושא אותנו..  עיין רש"י שמות י"ט,ד':  "ואשא אתכם על כנפי נשרים...".

 

 

"א-ד-ני, הושיעה!

המלך ! --יעננו בְיוֹם קראנו"   ולא: המלך יעננו--ביום קראנו" (חידוש להרבה אנשים!)

הערה: האות הראשונה "ב" במילה "בְיום" היא רפויה, זאת אומרת  שהיא סמוכה למילה הנמצאת מאחוריה, מאותיות אהו"י, באה בצמוד למילה: "יעננו"! אם היתה הפסקה, בין "יעננו"  למילה "ביום" היתה האות "ב" צריכה  להיות מודגשת, כדין בג"ד כפ"ת בראש מילה. ולכן ברור שהמילים "יעננו בְיום קראנו" סמוכות וצמודות.

 

 

לקט פסוקים שיש לשים לב להפסקה, כדי להתכוון למשמעות האמיתית

באמירת הקרבנות "אביי- הוה מסדר..."

כדי שהיו"ד האחרונה במילה "אביי" לא תצטרף למילה הסמוכה לה  "הוה" ויתקבל שם הוי"ה

"ב"הודו" "כי כל העמים אלילים" --- וה'--- שמים עשה"...

"למען יזמרך כבוד ולא ידום---א-ד-ני א-להי, לעולם אודך".

בכל הקדושות "קדוש- קדוש- קדוש- ה' צ/באות--- מלוא כל הארץ כבודו"

"...ויאכילהו--- מחלב חיטה, ומצור---דבש אשביעך".

"לדוד ! ה' (הוא), אורי וישעי".

"..נהרות ימחאו כף, יחד-- הרים ירננו"  "..אור זרוע---לצדיק,  ולישרי לב---שמחה".

"מקולות מים רבים---אדירים משברי ים".

"...צדיק---כתמר יפרח, כארז בלבנון--- ישגה...".

"..חונה מלאך ה' --סביב ל(י)ריאיו ויחלצם".

"מן המצר קראתי י-ה, ענני במרחב—י-ה".

"א/ל---א-ד-ניויאר לנו"

 

 

"נפשי לה' ---משומרים לבוקר, שומרים לבוקר".

פירוש: הערגה שלי לה', גדולה יותר, מאשר שומרי המשמרת האחרונה המצפים לאור הבוקר. (מי ששמר פעם במשמרת אחרונה, חש את התחושה הזאת).

בפרק למנצח על הגיתית: "כי טוב יום בחצריך, מאלף"--- ורק אחרי הפסקה קלה, אנו ממשיכים: "בחרתי הסתופף..." והפירוש: להסתופף בבית ה', ללמוד תורה, אפילו יום אחד שווה יותר מהקרבת אלף עולות...(הוזכר לעיל)

 

נצרף בזה הערות של ר' צבי שביט משילה:

1)  "...המלך היושב על כסא—רם ונשא (הביטויים 'רם ונשא' מתייחסים למלך ולא לכסא).

2)  שוכן עד--- מרום וקדוש שמו (עד=נצח, ולא כפי שרבים אומרים "שוכן עד מרום, וקדוש שמו כאילו ה' שוכן רק עד המרום).

3)  הבוחר בשירי זמרה, מלך, יחיד, אל, חי העולמים מדובר בארבעה תארים נפרדים).

4)  בסליחות: יש להטעים מלעיל  "בינה הגיגינו.." (ולא: בינה...מלשון בינה יתירה...). כמו בפרשת "האזינו": בינו שנות דור ודור...".

5)  "...א-ל חי וקיים תמיד,--- ימלוך עלינו לעולם ועד...".

 

הגיית הניקוד הנכון

לפעמים אנו "שוכחים" בדיוק איך המילה מנוקדת במקור, ואנו מנסים לקרוא זאת שונה , ובטעות מהמקור. במיוחד בעיה זו יכולה להתעורר כאשר אנו מתבלבלים האם זה קמץ גדול או קמץ קטן...או שוא נח או שוא נע...

 

דוגמאות שכיחות הדורשות תשומת לב

..."וּמִדִּינָהּ של גיהנום.." תחת ה"מ" חיריק, ה"ד" דגושה בדגש חזק והאות "ה" במפיק.. (שלא יישמע: "וּמְדִינָה של גיהנום").

לאחר הנחת תפילין...". וארשתיך לי באמונה, וְיָדַעַתְ  (העי"ן בפת"ח) את ה'".

"...וכליל לָאִשִּׁים..."  "הש" בדגש חזק!

"...הראנו ה' חסדך  וְיֶשְׁעֲךָ תתן לנו.."  (ה"י" בסגול ולא בחיריק).

"...למען יְזַמֶּרְךָ כבוד ולא ידום..." ולא: "יזמרֶך".

"...יברכנו א-להים וְיִירְאו (הרי"ש בשוא נע) אותו כל אפסי ארץ.

"כ"כ:  וַיִיראו העם את ה' ויאמינו..." (לשון יראה ולא ראיה)

"...ביום ההוא אבדו עשתֹנתיו..." ה "ת" בחול"ם , ולא בניקוד שו"א.

לא בגבורת הסוס יחפץ, לא בשוקי האיש ירצה...ולא: "ולא בשוקי באיש...."

"...לֶאְ-סור מלכיהם בזקים..." (תחת ה"א" שו"א נח, ה"א" נהגית).

"....הללוהו כרוב גֻּדלוֹ.."האות "ג" מנוקדת בקבו"ץ ולא בקמ"ץ קטן.

"...מכון לשבתך פעלת ה' מִקְּדָשׁ (האות קו"ף בדגש חזק, כאילו אנו הוגים פעמיים את האות "ק", מִק-קְדש) א-ד-ני כוננו ידיך".

"...וַיָּשֶׁב ה' עליהם את מי הים..." ה"ש" בסגו"ל. (לא בקמ"ץ)

 

לפני תפילת העמידה בשחרית ובערבית " ברוך אתה ה' גָּאַל (ולא: "גואל") ישראל".

ואילו בתפילות העמידה ביום חול, הברכה השביעית, בברכת הגאולה מסיימים: "ברוך אתה ה' גּוֹאֵל (ולא: "גאל") ישראל".

וסימנך: כאשר דובר על הגאולה של מצריים "שירה חדשה שבחו גאולים ...על שפת הים..." "אותות ומופתים באדמת בני חם" גאולה של העבר, הברכה נאמרת בלשון עבר = "גאל"; ואילו בתפילת העמידה, אנו מבקשים גאולה בהווה ולכן פשוט שהברכה תהיה בלשון הווה= "גואל".

 

"ומקיים אמונתו לִ(י)שֵנֵי עפר- היו"ד נחה, ואיננה נהגית!

וגם נקפיד לבטא את הצירי באותיות "שֵׁנֵ" (שלא יישמע "לִשְנֵי", פירוש: לשניים).

 

בקדושה: "כדבר הָאָמור..."  ולא: כדבר הֶאָמור".

הסבר למקור הטעות: ה"א הידיעה תנוקד בקמץ אם תופיע לפני  אותיות "אע"ר".

ה"א הידיעה תנוקד  בסגול רק אם תבוא לפני אותיות הח"ע שהן קמוצות.

ברוך אתה ה', בונֵה ירושלים" המילה "בונה" מנוקדת בצירי ולא בסגו"ל.

משום מה מצאנו בין המתפללים בהגייה התימנית, משבשים והוגים את המילה "בונה" בסגו"ל (כאילו פת"ח רחב), ראה הערה דומה במילה "ידשנה".

 

הערה, תוספת למתבוננים:                                                    

המילה "בונה" בניקוד סגול נראה כי היא פעולה "כי בית אשר אני בונֶה..." (דה"ב ב,ח), "הבונֶה בשמים מעלותיו.." (עמוס ט,ו).

ואילו כאשר המילה הזאת מנוקדת בצירי, מביעה בעיקר תואר או בעל עיסוק קבוע ופועל מתמשך. (בינוני)

(בינוני הוא זמן שבין עבר ועתיד או צורה של תואר שהוא בין פועל ושם)

 כמו: רופֵא (ד"ר), נואֵם, (אורטור) יוצֵר (אמן), שומֵר (האיש שבשער).

הסביר לי ידידי ר' רחמ' ניסים הי"ו, נראה כי הטעות בין הוגי ההברה התימנית, נובע מסיום הברכה השלישית של ברכת המזון: "בא"י (ה)בונֶה ברחמיו את ירושלים, אמן" שם אמורה להינקד בסגול, כי זה לשון פּועַל... (verb).

 

 יש הסוברים כי על פי כללי הדקדוק כי בפעלים בגיזרת "ל-ה" שהאות השלישית של הפועל היא "ה",  ע' הפועל תנוקד בסגול, כגון: מוֹרֶה" "רוֹצֶה" ובכגון: "ג.ל.ה" ינוקד "תְּגַלֶּה" חוץ ממקרים שבפסוק היא בטיפחא או באתנחתא תנוקד "תגלֵּה" בצירי. הסגול התנועה הקטנה תיהפך לתנועה גדולה - צירי.

 כן גם המילה "בונה" ששורשה "ב.נ.ה." היתה ראויה ע' הפועל להינקד בסגול – "בּוֹנֶה" אולם מה שמצאנו בתפילה או בתהילים  "בונֵה ירושלים ה'" (בצירי) "בא"י בונֵה ירושלים" אינם אלא חריגים יוצאים מן הכלל....

להרחבת הכלל...(למי שעדיין לא התעייף...)

רק שורשים  מגיזרת ל-א" כגון: ר.פ.א או מ.צ.א או ק.ר.א  ע' הפועל תנוקד בצירי כגון: רוֹפֵא, מוֹצֵא, קוֹרֵא

 

 

 

"...ערב ובוקר וצָהֳרים.." יש להגות: "וצַהוֹריים" (יש דעה .."וצוֹהוֹרים.."= צלו"ל)

אבל אין שום סברה להגות  "וצַהַרים"

הערה:  כל קמץ גדול לפני קמץ קטן, יש דעה הסוברת כי את הקמץ הגדול נהגה כקמץ גדול, ללא שינוי ויש סוברים שהקמץ הגדול מקבל השפעת היגוי של הקמץ הקטן שבא אחריו.

לכן רוב המדקדקים סוברים שיש לקרוא נַעוֹמי ויש מקצת המדקדקים הסוברים שיש לקרוא נוֹעוֹמי.

נראה שיש ללכת לפי הרוב על פי הכלל "אזיל בתר רובא".

 

"יברֶכְך ה' וישמרֶךָ": מתחת ל"ר" יש סגול  ומתחת ל"כ" שוא (ולא: "יברְכך").

ההטעמה ב"רֶ" על פי הכלל : סגול וקמץ - ההטעמה בסגול" כגון: שבטך וּמִשְׁעַנְתֶּךָ"

"יאר ה' פניו אליך ו(י)חונך" האות "י" נחה, ואינה נהגית.

"...עָזרנו( יש להגות: עוֹזרנו) א-להי ישענו על דבר כבוד שמך..." פסוק זה מתהילים ע"ט, ט  לשון בקשה ותחנון, והוא גם משובץ בתפילה כחלק מהתחנון..

שימו לב להבדל בין פסוק זה ופסוק אחר משירי המעלות: (תהילים קכ"ד, ח) עֶזרנו (האות "ע" מנוקדת בסגו"ל) בשם ה' עושה שמים וארץ".

"יזכור כל מנחותיך, ועולתך ידשנֶה ( הנו"ן בסגו"ל!) סלה".

(יש  מהתימנים טועים. והוגים אותה בקמץ שהרי הם הוגים סגול ופתח כמעט באופן זהה).

"...ו(י)הי עתם לעולם..." ה"ו" בחיריק מלא, ה"י" נחה  "וַיָּשֶב (השי"ן בסגול) עליהם את אונם..".

"..יגְדּיל תורה ויאְדּיר.., (תחת ה"א" שוא נח, ולא חטף פתח..והדל"ת דגושה כדין בג"ד כפ"ת).

"מגדַּל-עוז שם ה' בו ירוץ צדיק ונשגב" יש לקרוא "מגדַּל" (האות ד' מנוקדת בפתח ולא : מגדול עוז..)

 

 

בקריאת התורה :

  כל מילה "הָראוּבני"  או "לָראוּבני" ה"א" נחה! אין להגות אותה.

 יש לקרוא מילה זו "הָ-רוּ-בֵנִי" או "לָ-רוּ-בֵנִי"

ומה עם: "יששכר"- למרות שהיא נכתבת בשתי אותיות "שׂ", יש להגות רק אחת מהן (את הראשונה). הרעיון: יששכר אשר מקומו  באהלי התורה מקבל שני "שְׂכרים". שכר לעולם הזה  ושכר גנוז וצפון לעולם הבא , לכן הוגים את האות "שׂ" רק פעם אחת, המתייחסת לשכר הגלוי...והטמון הבלתי נגלה עליו נאמר "מה רב טובך אשר צפנת..."

וכן "והאספסוף אשר בקרבו..."(במדבר י"א ,ד) האל"ף נחה

 ויש לקרוא והָ-סַפסוף.. (רעיונית: לא היה להם קשר עם ה"א")

"...שומר פת(א)ים ה'.." רוב הדעות סוברות כי ה"א" נחה ואינה נהגית, מתחת ל"י" חירי"ק והיא כן נהגית. כאילו כתוב: "פתיים"

"וַיְ-שַוּוּך  לפי מעשיך..." לא " וַיַּשְׁ-ווך " (לשון השואה...מי ידמה לך?)

אלא: וַיְ-שַ-ווך (לשון הערכה, החשיבו...)לפי מעשיך..." (ההבדל גדול...)

"מחלפות ראשו כבימי בְחֻרוֹת ( ולא: :בַחוּרוֹת")

"דור ודור - עם דורֶשְך דרוש" (ולא :"דורשֶיך")

.."שבטְך ומשענתֶּך.." מתחת לאות "ת" – סגו"ל ולא שו"א

וכן: " ה' ישמור צאתְך ובואֶך מעתה ועד עולם".

 

 

בד"כ  יש לשים לב לכל משפט המתחיל במילה "אתה" שיש לעצור שם כאילו מנוקד בסימן קריאה .

וכן הרבה פעמים נמצא את המילה:"א/ד/ני" פנייה לאדון הכל-יכול, עם סימן קריאה!

. "והחכם עיניו בראשו"  לדעת להבחין בכל ענין מה משמעותו.

 

 

 

"שוא נע או סגול"

נכון שהניקוד "שוא נע" דומה בקריאה הרגילה כחצי סגול. ולכן יש להקפיד ולהבחין ביניהם. בהרבה מקרים השוא נע יהפך לסגול בזמן שההטעמה בהברה בו הוא נמצא כגון : "דגנְך- דגנֶך" "מקרבְּךָ - מקרבֶּךָ"

 לפעמים ההבחנה היא בין יחיד לרבים במיוחד כאשר לפני האות האחרונה קיימת אות יו"ד הרומזת לרבים. כגון: "מעשה יָדְך" - לשון יחיד, (לא מצאנו בתנ"ך ביטוי: "מעשי ידך") או "מעשה יָדֶיך" - לשון רבים. (גם: "מעשי ידֶיך"-לשון רבים)   ועוד רבות הדוגמאות "עינְך" –לשון יחיד. "עינֶיך" לשון רבים (גם מצאנו עינֶך" ללא יו"ד  לשון רבים, העיקר ההטעמה נמצאת מלרע)

בהגייה התימנית, השוא נע יבוטא כחצי פתח והסגול כ"פתח רחב"  (כך נקרא הסגול בפי יוצאי תימן).

וכיצד יבחינו יוצאי תימן בין "ויאמֶר" לבין "ויאמַר"?  למי אוזניים חדות במיוחד יבחין  בין "סגול" לפתח"  ואם לא ישים לב להבחנה הבולטת: הראשון מלעיל והשני מלרע.            

יש להקפיד ולהבחין

 בין שוא נח ובין שוא נע:

 

שוא נע או שוא נח- כיצד נדע?

 

ישנם 5 כללים לדעת איזה שוא נחשב לשוא נע

והם רמוזים באותיות : א,ב,ג,ד,ה

א)      א- ראשון: שוא בראש המילה

כגון:בני,שמע לקולי

ב)      ב'- שני שואים רצופים באמצע המילה השני נע (הראשון נח)

 כגון: וּבְלֶכְתְּךָ בשבתך

ג)        גדולה- אחרי תנועה גדולה(קמץ גדול,צירי חיריק מלא,חולם שורוק)

 כגון:  אָמְרוּ, שׁוֹפְטִים יוצאים רודפיהם

ד)       דגש: שוא מתחת לאות דגושה

כגון: מְרַגְּלִים, הבהמה,

ה)      הדומות: שתי אותיות דומות הבאות ברציפות ולפניהן תנועה גדולה, השוא שבאות הראשונה – נע

כגון: וְגָלְלוּ..לְחוֹקְקֵי

 

.."השיבה שו-פטינו כבראשונה.." ולא: "שופ-טינו כבראשונה.."

(השיבוש גדול..כאילו אנו דורשים להישפט שוב..).

"..זה דור דו-רשיו.." ולא: "דור-שוא".

"..ואת רוֹ-דפיהם ואת שוֹ-נאיהם בתהומות טִבַּע.."

 

"ושחטת..."

המילים ש-"ל" הפועל שלהן היא "ט" וצמודות- בהטיית הגופים והזמנים- לאות "ת" יש לראות את האות "ט" מנוקדת שו"א נח! כדי להבחין בין ה"ט" וה"ת" יש לקרוא "ושחטְ-תָּ" ושפטְ-תִּי" ושפטְ-תֶּם". האות "תּ" מודגשת בדגש, ולא יכול להיות שהשו"א שלפני האות הדגושה הוא נע...אלא נח.

 

כל שו"א הבאה באות דגושה, הוא שו"א נע.  כגון :

"עקְּבי סוס","דבְּרו נא.." "הצְּפינו" "מטְּך" "ה' מקְּדש"  ענְּבי נזירך" "מצוְּך..". "גַּדְּלוּ...לה' אתי ונרוממה שמו יחדיו" (שמעתי רבים אומרים: "גדְ-לו)

כאילו האות המודגשת מתחלקת לשתי אותיות דומות. באות הראשונה –"יש" שו"א נח (שאינו נחשב) ובאות ה"שניה" יש שוא נע .

לדוגמא :"הצְּפינו" נקרא: הצְ-צְפינו" 

 

 

 

חקירה:

כיצד נהגה בקדיש את המילה: "בעלמא", האם הניקוד שו"א הנמצא מתחת לאות "ל" הוא שו"א נח או נע? כיצד נהגה אותו?

אם הוא נח, הרי שמילה זו יכולה להישמע כ"עלמה"="נערה", ואז האות "ע" צריכה להינקד בפת"ח, כדין הברה סגורה לא מוטעמת שאמור להינקד: פת"ח ולא קמ"ץ. (או קמ"ץ קטן, והרי אין הוא קמ"ץ קטן). ואם בכ"ז האות "ע" מנוקדת בקמ"ץ, כנראה שהניקוד שו"א שמתחת ל"ל" אינו נח.

התימנים הוגים "בעו-ל-מו" כדין קמ"ץ קטן והשו"א מתחת ל"ל" נחשב לשו"א נע.(שו"א נע בהיגוי התימני כ"חצי" פתח) "בע-למא" ה"ל" בשו"א נח, וכן במילים "לע-לם לע-למי ע-למיא" וכד' וזה הכלל: בלשון תרגום וארמית, השו"א שאחר תנועה גדולה בד"כ הוא שו"א נח, עיין מנחת שי דניאל ו' א', עם זאת יש לעמוד מעט בקמ"ץ שבאות "ע", והטעים הנגינה בתנועה האחרונה של המילה.

 

מה מקור הבעיה וההתלבטות?

הבעיה נוצרה במילה זו כי היא לא בלשון הקודש אלא בארמית, והכללים בניקוד הארמי והעברי לא מקבילים תמיד.

סדור "איש מצליח לימות החול" עמוד 111

 

יש להפנות תשומת לב הקוראים, בהגייה בעידות השונות

הקוראים בהגייה התימנית, יש המחליפים בטעות, את ניקוד החולם בצירי, ויש המחליפים את הצירי בחולם, ומוציאים מפיהם שיבושים מוזרים.

שומעים אנו  במסורת של אחינו האשכנזים, המבטאים את הקובו"ץ בדומה קצת לחירי"ק, סביר ביותר כי זו מסורת קדומה, ועל מסורת חייבים  לשמור. (כך העיר לי  בני  אביאל  יצ"ו).

 

 

 

בעיה, אזהרה! לאלה שהוגים בהברה התימנית "שוא נע לפניכם"!

חלק ממסורת הגיית הניקוד שו"א נע בהברה התימנית, כמעט והולך לאיבוד ממש מול עינינו ומול אזנינו...

לצערנו, חלק  לא מבוטל, בעיקר צעירים בקהילת עדת תימן  אינם הוגים את השו"א נע כמקובל!!! הטועים, הוגים כמעט בכל המקרים את השו"א נע כמו "חצי פת"ח" ואינו כך!  אלא:

כלל א) שו"א נע בד"כ נהגה כמו "חצי פת"ח" או "פת"ח קל"

כלל ב: שו"א נע שיבוא לפני האות יו"ד  נהגה כמו "חירי"ק קל" ("כאילו נהגה כך: לִיוסף, לִישוב, יִירש, השמיענו הא-ל המִיוחד ועוד..) ) הזכרנו לעיל: כל שו"א נע שיבוא לפני האות "י" נהגה אותו כחיריק קל כל שו"א דלהלן יהודי תימן יהגו אותו כמעט כמו חיריק:  "וְיֵרָא"- יהגו: וִיֵרָא.  בְּיוֹם"  יהגו:  בִּיוֹם וכן כל המילים דלהלן לְיִרְמִיָּה" יְיַסֵר" יְיָרֵש" "יְיַחֵל" "תְּיַסְּרֵנִי"  הַמְיַחֲלִים" "הַמְיוּחָד". יהגו: הַמִיוּחָד

כלל ג) כל שו"א נע שיבוא לפני אות גרונית, יושפע בהגייתו מהניקוד שמתחת האות הגרונית ויהודי תימן יהגו את ה"שו"א הזה כמעט כמו הניקוד שמתחת לאות הגרונית.

א)       נסו לקרוא בהגיה תימנית:"הַמְּעָרָה" "וְאָשֵׁם" וְהָיָה" שְׂאֵת" "תְּאֵנָה" "וְחָלָב" "בְּאֵלֶּה" "מְשַׁבְּחִים" "וְהֵסִיר" "קְחוּ" "דְּעוּ" "לְעֻמַּת" שָׁמְעוּ" "וַיֵּאָנְחוּ" "צְפַרְדְּעִים" "לְעוֹלָם" "שְׁאוֹל" "בְּעוֹר" "פְּעוֹר" "מְאֹד"."ְוהָאֹפָנִים וְחַיּוֹת הַקֹּדֶשׁ לְעֻמָּתָם מְשַׁבְּחִים וְאוֹמְרִים..."

לדוגמא: "כי לְעולם חסדו" נהגה "כי לוֹעוֹלם חסדו".

"לְעֵילא..." נהגה "לֵעֵילא..." ולא :"לַעילא..."

 

(מזכיר מעט את כללי הניקוד של אותיות בוכ"ל במצב שאינו מיודע).

מומלץ לעיין בתאג' ב"מסורת מדוייקת" דברים ד, מא "מזרחה שמש" וגם  מומלץ לעיין בתאג' ב"מסורת מדויקת" דברים כ"ח, מ"ב "יירש הצלצל"  אחי! החזיקו חזק לבל תשכחו מסורת אבותינו..

 

 

 

מסורת אבותינו בידינו !!!  לנוער ולכל מי שמעוניין.

גם בקרב עדת יהודי תימן הידועה בדקדוקה, שרבים מנסים ללמוד ממקור זה

עדיין נותרו בקעות שראויות להיגדר ולא להשאירן פרוצות ובמיוחד שלפנינו חלק מהילדים הנערים שרמת ההיגוי שלהם הולכת ומשתבשת מול עינינו.

כמה וכמה פעמים נסינו: לשרש בפיוט "לכה דודי..." את ההיגוי של המילה "הַמְיֻחָד" שיש לקראו "המִיוחד" (בחיריק חטוף, ולא ! בפתח חטוף - המֲיוחד) כדין כל שוא נע שבא לפני האות "י" שהוגים אותו כחיריק חטוף.

א

אנא שימו לב ! הכללים דלעיל נכונים גם לתרג'ום.

למתרגמים: כדי שלא יהיה בלבול מהו שו"א נח ומה הוא שו"א נע, שימו לב שבתאג' "תורה קדומה" מחקו, העלימו את השו"א נח לגמרי וכל שו"א שנמצא בתרג'ום בתאג' הנז' הוא שו"א נע

 


"לא-לו"

קיימת בעיה בהבחנה בהגיית המילים בין "לו" ובין "לא",ובמיוחד בקרי וכתיב.

כגון:"הוא א-להים הוא עשנו ולו (כתיב: "ולא") אנחנו" או: "אשר לו (כתיב:"לא") כרעיים ממעל לרגליו.." (ויקרא י"א,כ"א) או: "שחת לו לא בניו מומם"  (פרשת האזינו)

התימנים המקפידים, מבחינים בין שתי המילים הללו בצורה זו:

המילה "לא" נקראת קצר ביותר (חד וחלק !)

והמילה "לו" נקראת במתינות.. ב"אריכות"..

 מסורת זו מומלצת להיות מאומצת ע"י כל אלה שאינם מבחינים בין "לו" ובין "לא"

ובמיוחד בפסוקים שהכתיב וה"קרי" אינם זהים במקומות דלהלן: שה"כתיב" נכתב "לא" ויש לקראו "לו"

בשמות כ"א,ט: נכתב בתורה" אשר לא יעדה והפדה..." ויש לקרוא זאת ?"אשר לו יעדה והפדה"

מצאנו גם בישעיה (ס"א, ט) כתוב: "בכל צרתם לא צר..." ויש לקרוא בכל צרתם לו צר..."

גם בתהילים ק' ב"מזמור לתודה" הנאמר מידי בוקר חוץ משבתות ( ולפי דעות מסוימות גם לא בחגים, ער"פ ועריה"כ) כך כתוב בפרק: "דעו...הוא עשנו ולא אנחנו..." ויש לקרוא "הוא עשנו ולו אנחנו"

לדוגמאות דלעיל יש גם דרשות מעניינות.

כיצד נבחין בהיגוי בין ה"כתיב" –לא  ובין מה שבאמת צריך להגות...."לו"???

אם אפשר ליצור הבחנה, למה להתעלם?! תמיהה זו נכונה גם לעניינים הבאים.

 

הערה:

כדי לשבר את האוזן, שיש להבחין בהיגוי... תנסו לדבר לפני דובר אנגלית

 ותבטאו את שתי המילים הבאות באותה צורה "SHIP  או SHEEP, (תהיו במבוכה)

דוגמא אחרת : האם לא תבחינו בין HOP= "לקפוץ" לבין HOPE= "תקוה"

ואם "שם" נקפיד להגות נכון...מה עם שפת הקודש שלנו?

 

 

"אַל" (מילת שלילה) או "אֶל"

כיצד יהודי יוצא תימן יהגה ויבחין בהבדל שביניהם? הרי הסגול נהגה "כמעט" כפת"ח? יש להם על מה לסמוך כי הרי גם רש"י קרא לסגו"ל "פתח-קטן" והתימנים יקראו לו : "פתח-סגול" אלא יש להבחין ב"אַל" יהיה "חד וחלק" ורמז לזה: לשון אזהרה ואילו  "אֶל" יהגה אותו בהרחבה ובאריכות  קלה של חלקי שניה...("ולמבחינים כן תהי תקווה")

 

יתר עדות קודש בעם ישראל כיצד יבחינו בין:

"אֵ-ל" או  "אֶל"

"אֵ-ל" (אחד משמותיו של הבורא) ובין "אֶל" (מילת כיוון..), לכאורה ההגיה תהיה זהה?! גם כאן נראה שיש להגות את שם ה' ביראה ולכן יהיה קצר ואילו "אֶל"  המביע כוון...נהגה זאת ב"אריכות" (של חלקי שניה.."ולמבחינים כן תהי תקווה".)

 

 

 

פת"ח או קמ"ץ"?

"ממחרַת השבת..." כל מחרת הסמוך לה"א הידיעה הרי"ש בפת"ח.

כל דַּם הַנקי בפתח, וכל דָּם נָקי – בקמ"ץ.  

 

דַּם הַנקי פירושו : דם של האיש הנקי.  לכן הוא סמוך וינוקד בפת"ח.

אבל הַדָּם הנקי  או דָּם נָקי קמוץ,  שאינו סמוך כי האות ה"א בראשו.

 

הֹוָה

מְתים- מֵתים

הבדל גדול ועצום ביניהם והמשנה את הניקוד או אינו מקפיד להבחין בין ניקוד הציר"י וניקוד השו"א, הפך את היוצרות.

נאמר בשם אבן עזרא שאמר בחכמתו, "מתים שוכבים-מתים, מתים עומדים-חיים" פירוש: כאשר המילה: "מֵתים" מנוקדת בצירי, "שתי הנקודות של הציר"י שוכבות במאוזן- הכוונה היא לאנשים מתים. ואילו אם המילה: "מְתים תנוקד בשו"א, שתי נקודות השו"א מאונכות, "עומדים" הרי שמדובר כאן על אנשים חיים.

 "כל עיר מְתים..." (דברים ב,לד) "יחי ראובן... ויהי מְתיו מספר" (דברים ל"ג,ו) "...בהיותכם מְתי מספר..("דה"א, ט"ז,י"ט) "מ-מְתים, ידך, ה' ! מ-מְתים מחלד, חלקם בחיים.." (תהילים י"ז, י"ד).

הדגש החזק:

לצערנו פחות ופחות קוראים בתורה ושליחי-ציבור מבטאים נכון את הדגש החזק, לפעמים אפילו "קולו לא נשמע בבואו אל הקודש".

הכלל וההבחנה בין הדגש הקל והדגש החזק הוא פשוט:

 כל מה שאינו דגש קל הוא דגש חזק.

ואימתי נדע מהו דגש קל? פשוט ביותר, נמצא את הדגש הקל רק בבג"ד כפ"ת בראש מילה או לאחר שו"א נח. צא ואמור: דגש קל - אין תנועה לפניו לעולם.

דגש חזק יבוא אחרי תנועה קטנה (או גדולה) יבוטא בהדגשה מוטעמת במיוחד ועוד נמצא דגש חזק לפחות בחמשה מקומות בתפילה או בקריאת התורה, למרות שיבוא אחרי תנועה גדולה, הדגש יבוטא כדגש חזק והם:"בתּים"  "אלּה" "למּה" "שמּה" "המּה".

וסימנך: "בָּתִּים אֵלֶּה - לָמָּה הֵמָּה שָׁמָּה?!"

לכאורה נראה כי המילה: "בָּתִּים" שגם בה האות "תּ" מודגשת למרות שהיא אחרי ניקוד קמץ  אין להגות אותה בדגש חזק כדי להבחין בינה לבין המילה "בַּתִּים" המבטאת רבוי של 'בַּת' ='מידה'. ראה יחזקאל מ"ה, י"ד: "וחוק השמן הבַּת השמן מעשר הבַּת מן הכר, עשרת הבַּתִּים חומר כי עשרת הבַּתִּים חומר".

 

עשרת הבַּתִּים חומר"

סיבה נוספת: שמא הדגש בא להשלים את האות "י" החסרה שהנפלה. לכאורה היה צריך להטות את הרבוי במילה "בייתים", ווידוע כי לעיתים הדגש  בא כתשלום  אות חסרה.

כך מצאנו במלה "שְׁתַּיִם" (2). הכיצד ? וכי מצאנו לאחר שו"א נע שיבוא דגש  חזק ? אלא סביר להניח כי הדגש בא כ"תשלום" לאות "נ" שנפלה. כאילו היינו צריכים  לאמר "שִׁנְתַּיִים",

 וכן המילה "שְׁתֵּי" – דגש חזק לאחר שו"א נע? נסביר שמא מהסיבה דלעיל או כדי להבחין בין שתי מילים כמעט זהות והן: "שְׁתֵּי"  (2) או "שְׁתֵה" ("שתה אדוני..")..צא וחשוב...

 

תזכורת לניקוד הדגש אחרי ה"א הידיעה:

*** אחרי ה"א הידיעה  בד"כ יבוא דגש חזק,( לא באותיות גרוניות..) כמו :הבַּית" או היֶּלד". "הַתְּשִׁיעִי"  "הַשָּׁמַיִם"

*** לפני אותיות א' או ר' משתנה הפת"ח שבה"א הידיעה לקמ"ץ כמו: הָאָרץ הָרביעי

***כן לפני אותיות ה' וע' אם יש תחתיהן קמ"ץ ה"א הידיעה תנוקד בקמ"ץ כגון" הָהָר" הָעָם

*** באותיות ה' ח' שאינן קמוצות ,ה"א הידיעה תנוקד "פשוט" בפת"ח כגון: "הַהוֹלֶכֶת" הַחַי" הַחֲמִישִׁי" הַעוֹזְבִים" "הַעִוְרִים"

   ***לפעמים לפני האות "ע"  תנוקד ה"א הידיעה בקמ"ץ כגון "הָעֶבֶד" "הָעֹשֶׁר"

***אם אחרי ה"א הידיעה או ה"א השאלה יש אות חָ' או אָ' (עם קמץ) יבוא סגול תחת הה"א כמו "הֶחַי" הֶחָזָק" "הֶאָנֹכִי הָרִיתִי"

"הֶחָלָל" "בֶּחָלָל"

ובשל כך נקוד לפעמים "אַחַי" "אַחֶיךָ" ולפעמים "אֶחָי" "אֶחָיו" מחמת שהחי"ת נקודה בקמ"ץ

כתוספת לנ"ל הלקוח מ"תקון קוראים" מן הראוי להביא את אשר מצאתי כתוב בספר "אמרי לשון"  של הרב אליהו גמליאל יצ"ו הארות והערות חשובות.

 

 

לעיתים , ה"א הידיעה תוותר על הדגש שיבוא בעקבותיה..בגלל לבטא מילים בצורה נוחה יותר. מצאנו הרבה מילים המתחילות באותיות "יְ"  שוא"ית  או "מְ" שו"אית שלא יבוא בהם דגש למרות שה"הא הידיעה נמצאת לפניהם"

והשו"א, למרות היותו שוא נע (בראש מילה) נהגה אותו במקרים הבאים כאילו הוא שו"א נח.

 להלן דוגמאות:

היְאור " "הַיְאוֹר" "בַּיְאוֹר" הַיְאוֹרָה" "הַיְלָדִים" הַיְשׁוּעָה" הַיְבוּסִי" "הַיְקוּם" הַיְשִׁימוֹן" הַיְקָרִים" ..."הַלְויִּים"

(יוצא מן הכלל לדוגמאות היוצאות מן הכלל....)"הַיְּהוּדִים" הַיְּהוּדִי" "היְּעוצה" היְּעפים" היְּעלים" "היְּונים"

וכן כפי שהוזכר: באות "מ" שו"אית בראש מילה, לא תודגש למרות שלפניה "ה"א הידיעה". דוגמאות :

"המְקשרות" המְילדות, " המְילדת" המְבקשים " המְאררים" המְבשרות" המְדברים" המְאדמים" המְדבר" "המְלמד" "והמְשלח" המְסוכן" "המְלקקים", יוצא מן הכלל: המְּצורע" הַמְּנאפת"  ולהבדיל...גם בתפילה בשבחים לבורא מצאנו "מְ" שוא"ית מודגשת "המְּשובח" המְּפואר" והמּתנשא" . יש אומרים שבתארים  של הקב"ה יודגשו למען להבליט ..להפליג..

 

ה"א השאלה:

ה"א הידיעה לפני מילה שלמה(ללא תוספות בתחילה כגון: אותיות: בכלמ) כדי להבחין בינה לבין ה"א הידיעה, תנוקד בחטף-פתח ואחריה לא יבוא דגש, כגון : הֲשוֹמֵר אחי אנכי? "הֲרָפֶה"או "הַבֲרָכָה אחת היא לך..."

אם תבוא ה"א השאלה לפני אות שימוש(בכל"ם) תנוקד כה"א הידיעה בפתח ודגש אחריה: כגון: הַכְּצעקתה..הַלְּהרגני..."הַבְּמחנים"  תמיד תנוקד בפת"ח הַאיש כמוני יברח? הַא-ל יעוות משפט?, כאשר בד"כ  ה"א הידיעה לפני המילים הללו תנוקד בקמ"ץ: "הָאֵ-ל בית-אל" "הָאֵ-ל תמים דרכו"  הָאִישׁ אֲשֶׁר נִמְצָא הַגָּבִיעַ בְּיָדוֹ...

מצאנו כי אחר ה"א השאלה יבוא דגש והה"א תנוקד בפת"ח, אך לפני חי"ת קמוצה ה"א השאלה תנוקד בסגו"ל כמו: "הַבְּמחנים" ? הַשְּמנה היא? "הַכְּתונת בנך?" הֶחָזָק הוא" ?

 

 

 

"אין לנו על מי להישען אלא על אבינו שבשמים".

ובברכת: "על הצדיקים"  מה הסיבה לומר "...ועל חסדך הגדול... נשענְנוּ"? למה שלא נתקן ונאמר "נשעָנּוּ" בדגש חזק באות "נון". במקום לכפול את האות "נון" נוכל פשוט להדגיש את ה"נון" שנותרה  במקום ה"נון" שנפלה...

"כמו : "ונתַנּוּ את בנותינו לכם..."(בראשית ל"ד, ט"ו) ולא נאמר: ונתננו...

כך מצאנו במקומות רבים במקורותינו. בתקוה כי אכן לִבַּנּוּ את הסוגיה (ולא לבּנְנוּ).

 

"אין לנו על מי להישען אלא על אבינו שבשמים"

ובברכת :"על הצדיקים"  מה הסיבה לומר "...ועל חסדך הגדול... נשענְנוּ"? למה שלא נתקן ונאמר "נשעָנּוּ" בדגש חזק באות "נון" .במקום לכפול את האות "נון" נוכל פשוט להדגיש את ה"נון" שנותרה  במקום ה"נון" שנפלה...

"כמו :"ונתַנּוּ את בנותינו לכם..."(בראשית ל"ד, ט"ו) ולא נאמר: ונתננו...

כך מצאנו במקומות רבים במקורותינו.בתקוה כי אכן לִבַּנּו את הסוגיה (ולא לבּנְנוּ)

בתפילת העמידה :"עינינו מִלְמָעְלָה למטה ולבנו מִלְּמָטָּה למעלה""

יש לשים לב להגיה של המילים "מלְ-מעלה "מלְ-לְמטה"

 

 

 

דחיק ואתי מרחיק

דחיק: מילה שסופה ה"א והיא סמוכה במקף לאחת האותיות  בג"ד כפ"ת ואחת משתי התיבות היא מילה בעלת הברה אחת אז: האותיות "בג"ד כפ"ת שאחריה יבואו בדגש חזק. כמו : מַה-פָּרַצְתָּ,  נכה-בּו. וכן נוהל זה יתקיים בתיבות אשר תחילתן אחת מאותיות: "ט"ס, שק"ץ נוזלי"ם" כמו "אלכה-נא".

כעיקרון לפני כל הטעמה ההברה שלפניה כביכול תתרומם כדי ל"הנחית" את הטעמה וכן אם המילה השניה היא מלעיל וסוף המילה הקודמת בסגול ובמקף, ולמרות שהיא מסתיימת באות אהו"י עדיין תהיה מודגשת בדגש חזק כמו "יחוה-דּעת" או

 "היגאה גּומא".

 

אתי מרחיק

כאשר תבוא האות ה"א אחרי סגול בסוף מילה או אחרי קמץ והמילה הסמוכה תהיה מילה בת הברה  אחת או אות מוטעמת מלעיל אזי, האותיות בג"ד כפ"ת או אותיות ט"ס שק"ץ נוזלי"ם.

יודגשו בדגש חזק כמו :"ואעידה-בּם" ארצה-כּנען" "עושה-לּך".

הכללים הנ"ל נכונים אם המילה הראשונה בטעם "משרת" (לא מפסיק) אבל אם הוא בטעם מפסיק אין כאן דין אתי מרחיק.

 

יוצא מן הכלל: ידוע כי במילים המסתיימות באחת מאותיות: אהו"י" והן סמוכות למילים הפותחות באותיות בג"ד כפ"ת, אז אותיות בג"ד כפת לא יודגשו, ותישארנה אותיות רפויות, למרות היותן בראש מילה. יוצא מן הכלל אם שתי אותיות בג"ד כפ"ת סמוכות זו לזו ושתיהן ממוצא אחד ב"פ, ג"כ, ד"ת, ואם אותיות בכ"ת כפ"ת מנוקדות בשו"א נע אז: האותיות בכ"ת כפ"ת יקבלו דגש: כגון: "ואכבדה בְּפַרעה"," בשׁבתך בְּביתך".

 

המוצא הנאמן מקבל פרס  !!!

מי מצא בתנ"ך ספר דניאֵל? אני לא מצאתי !

 אני כן מצאתי ספר שנקרא: "ד נ יֵּ א ל"

נהגה "דָּנִיֵּ(א)ל" : ה-  "א" נחה! איננה נשמעת! אולי זה חידוש להרבה תלמיד-חכמים ? !

ויש לקראה: "דּני יֵּל" ועוד.... דגש חזק ביו"ד!

 

 

 

 פתח גנובה

כאשר נראה בסוף מילה אחת מהאותיות הגרוניות הבאות: ח, או ע, או ה עם מפיק בסוף מילה, ומתחתיה ניקוד פתח, ולפניה אות מנוקדת בציר"י או בחירי"ק אנו הוגים מילה זו כאילו קיימת אות יו"ד  לפני האות האחרונה.

כגון: "רֵחַ" ייקרא: "רֵייַח",  "יָרֵחַ" ייקרא:  "יָרֵ יַח".

"שוֹמֵעַ" נהגה "שוֹמֵ יַע", "לְהַנִּיחַ" נהגה:  "לְהַנִּי יַח".

אם לפני האות האחרונה (הגרונית בפתח) יש ניקוד חולם או שורוק, נהגה את המילה כאילו נוספה אות וא"ו (בהיגוי W) כגון:  "תפו-וַ'ח".

 "גבו-וַ'ה"  ולא "גבו הַ"  "רח ניחוח" ייקרא:"רֵ יַח ניחו-וַ'ח".

....מַגְבִּיהַּ שפלים... נהגה: מַגְבִּיַהּ

"מלפני אדון חולי ארץ, מלפני א-לוַה יעקב" ייקרא: א-לוו(W) המילה "מקצוע" נהגה: "מקצו-וַ((Wע".

יש להבחין אם בסוף מילה האות הגרונית "ה" ומתחתיה קמץ (גדול) נהגה את הקמץ מתחת לאות "ה'. "א" ללא שינוי  "אביהָ"= אבא שלה, לא נהגה: "אָבִ-יָה".

"ונדריה עליהָ.." לא נהגה "ונדריה  עָלֵיָיה".

 

 

 

 

 

 

 

 

ומה עם מפיקי הה"א?

מפיק ה"א,  היא נקודה (כדגש) הנמצאת באות האחרונה שהיא ה"א. בעיקר באה לבטא שייכות לגוף בלשון נקבה (שלה).

"שֶׁלָּהּ" עם מפיק ה"א פירוש: שייך לה.

"שֵׁלָה" ללא מפיק ה"א שם אדם, בנו של יהודה.

"שארהּ כסותהּ ועונתהּ לא יגרע".

אם לא נקפיד להפיק (להוציא) את האות ה"א בהדגשה עם הוצאת מעט רוח מגרוננו, לא נבחין בין מושגים  שונים:

"מַלְכָּהּ" עם מפיק ה"א. פירוש: המלך שלה.

"מַלְכָּה" ללא מפיק ה"א. פירוש:  מלכה, אשת המלך.

 

 

 


וא"ו ההיפוך- וא"ו החיבור

כולנו יודעים המילה: "דִּבַּרְתָּ" היא פעולה שנעשתה בעבר.

ננסה להבחין במילה "ודברת" בשני המשפטים הבאים:

"אתמול אכלת ושתית וְדִבַּרְתָּ אל העם" והמשפט השני: "וְדִבַּרְתָּ אל העם"

ברור הוא: כי במשפט הראשון מדובר על זמן עבר והמשפט השני מדבר על זמן עתיד. אולם שניהם היינו הך! הלוא כן?!

 

בלשון המקרא אנו מוצאים שיטה, להפוך את פעולת העבר הזאת לפעולה בעתיד, ע"י הוספת אות "ו" לפני המילה.  מילה זו "וְדברת" פירושה בזמן עתיד "אתה תדבר".

 

בכל זאת, כיצד נבחין האם האות "ו" שנוספה לפני הפועל היא "ו" ההיפוך או ו' החיבור, ועדיין נחשבת ללשון זמן עבר?!

ההבחנה היא דקה ביותר ועלינו להקפיד במיוחד בגלל העדינות של ההבדל ההופך משמעויות לגמרי שונות זו מזו!

ההבחנה היא אחת, לבדוק את מקום  ההטעמה,  האם זה מלעיל או מלרע ?

אם ההטעמה לא השתנתה, והיא  מלעיל. פירוש בהברה לפני האחרונה האות "ו" לפני המילה היא "ו" החיבור, והפועל נשאר בעבר.

אם ההטעמה היא מלרע- בהברה האחרונה של המילה (של הפועל), הוי אומר שהפעולה הפכה מעבר לעתיד

כגון:  בּרת"= בעבר,

          "ודבּרת"=וא"ו החיבור והפועל בעבר

    "וְדִבַּרְתָּ" =בעתיד

 

הבת"= בעבר (אהבת אותנו ורצית בנו..)

 

"ואהבת"= וא"ו החיבור והפועל בזמן עבר (כגון: בחרת בנו ואהבת אותנו..)

"ואהבת" = צווי בהווה ובעתיד

לכן מובן מה שאומרים:

"כל מי שקרא בקריאת שמע "ואהבת את ה'...

"לא קיים בימיו מצוות קריאת שמע ... (!!! )

הערות: במקרים מיוחדים כאשר טעמי-המקרא מחייבים אנו קוראים אחרת..

הערה נוספת: יהודי תימן קוראים נכון "ואהבת את..", הם מטעימים את ההברה שלפני ההברה האחרונה (ההברה השלישית מהסוף) ואין זה נחשב מלעיל.

עיקר הבעיה היא, לקרוא בהטעמה מלעיל, ואז הפועל נשאר בעבר...

עיין שולחן ערוך המקוצר/הרב רצאבי, אורח חיים חלק א', סימן ט"ו, הלכה ז' הערה כ"ג ב"עיני יצחק" וגם עיין בסימן כ"ב הערה ס"ה.

 

לכן הבה ונקפיד!!! בכל הפעלים אשר משמעותם צווי הווה ועתיד יש להטעים את ההברה האחרונה: "ושמעתי".. והצלתי".."והסתרתי".."וצפית"  "וזבחת".."ואמרת".. וידעת היום והשבות..

ובקריאת שמע:

"ושננתם" "ודברת" "וקשרתם" "וכתבתם" "ונתתי" ואספת" ואכלת"

 

הערה: המילה:"ושבעת" האות "ב" מוטעמת, בגלל שהיא בסוף פסוק.

היא מוטעמת בהברה לפני הסוף כמו דינו של כל סוף פסוק, לכן האות "ב" מנוקדת בקמ"ץ (ולא בפת"ח) כדין כל פת"ח ההופך לקמ"ץ באתנחתא ובסוף פסוק.

הנה חשיבות נוספת המבהירה לנו ענין ההבדל שבהגיית פת"ח  או קמ"ץ.

שימו לב!!! ישנם מקומות רבים במקרא שקיימת אות וא"ו החיבור, ויכולה להיות טעות ותיקרא כוא"ו ההיפוך, או להיפך, אז הפכנו את כל המשמעות...

בפרשת בשלח:

שמות י"ד, ט"ז, נאמר: "וְיָבואו בני ישראל בתוך הים ביבשה" לשון צווי הווה עתיד ובפסוק כ"ב כתוב: "וַיָּבואו בני ישראל  בתוך הים ביבשה" לשון עבר.

במדבר ט', ב: "וְיַעֲשׂוּ בני ישראל את הפסח במועדו" (ציווי ה' למשה אל בנ"י)

3 פסוקים לאחר מכן בפסוק ה' :"וַיַּעֲשׂוּ את הפסח..." (אכן כך עשו בני ישראל...)

וכן רבות הן הדוגמאות

כעיקרון: יש להבחין בין אם ה"וא"ו" מנוקדת בשו"א נע או בפת"ח ואחריה דגש (ברוב המקרים כניקוד ה"א הידיעה. (ההוגים התימנים יהגו את הוא"ו השוואית כחיריק כדין כל שו"א נע אשר בא לפני האות יו"ד).

הפעלים הבאים בבנין פִּעֵל כבד שהם לשון עתיד והיותם סמוכים אחריהם לאות "א" יוטעמו מלרע: "וצפית את" "וצוית את "  "והשקית את" והכית את"

יוצא מן הכלל: "ועשית" והכית" אפילו סמוכים לאות "א" נהגה  אותם מלעיל

חוץ מ- "ואפית אותה" שהיא מלרע.

למרות האמור לעיל : בהטעמת המילים שיש בהן וא"ו ההיפוך, שנגינתם מלרע, נמצא דוגמאות שונות היוצאות מן הכלל.

נמצא זאת לדוגמא בקריאת שמע את המילה "ושבָעתָּ" - הנמצאת בסוף פסוק.

גם מצאנו את הפסוק המצוטט בברכת המזון אותה מילה מלעיל, ככתוב "ואכלת ושבָעתָּ, וברכת את ה''.." למרות שהיו אמורות להיות נהגות  מלרע הן נהגות מלעיל בגלל האתנחתא שמתחתיה או בגלל היותה בסוף פסוק נהגה אותן מלעיל.

(רמז : אדם השבע- מתרווח לאחור) עוד : כל  "ויראת..." נהגה מלעיל!

כל "ובאת"  שאחריו "א"  הוא מלעיל.. חוץ..מ"ובאת אל המקום" (דברים י"ב ח').

חובת הדיוק בקריאת שמע

הערה: הניקוד הוא לקריאה בלבד, כל השוואים המסומנים הם שוואים נעים בלבד.  השוואים שהם נחים או מרחפים. בכוונה  לא סומנו  משום שתפקידם להפסקה, כדין סוף מילה שאין  שם ניקוד. (חוץ משוא נח שתחת האות ה"א- להבליט שיש להגות אותה, כמו כל אות הנמצאת בסוף מילה ולא כמו האות ה"א בסוף מילה).

יש לשים לב רוב הפעלים בקריאת שמע  הם מלרע, הטעמת ההברה האחרונה

שְׁמַע,  יִשְׂרָאֵל !

א-ד-ני ,  אֱ-לֹהֵינוּ,

א-ד-ני ,    אֶ חָ...ד  (ד...ד...ד...):

(לא יאריך ב"א" של "אחד", ובאות "ח" יאריך מעט, אבל ב"ד" יאריך הרבה, כשהיא נהגית רפויה בין "ד" ל"ז". ויכוון למסור נפשו על קידוש השם באות "ד", שמצייר בדעתו כל אחת מ"ד" מיתות ב"ד, וימליך את הקב"ה על עצמו מלכות גמורה ושלמה)

בלחשׁ: בָּרוּךְ, שֵׁם כְּבוֹד מַלְכוּתוֹ, לְעוֹלָם וָעֶד:

וְאָהַבְתָּ, אֵת א-ד-ני אֱ-לֹהֶיךָ, בְּכָל—לְבָ-בְךָ וּבכָל נַפ-שְׁךָ וּבְכָל-מְאדֶךָ: וְהָיוּ הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה, אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ, הַיּוֹם- עַל--לְבָבֶךָ: וְשִׁנַּנתָּם לְבָנֶיךָ וְדִבַּרתָּ בָּם. בְּשִׁבתְּךָ בְּבֵיתֶךָ וּבלֶכְתְּךָ בַדֶּרֶךְ, וּבְשָׁכבְּךָ וּבקוּמֶךָ: וּקשַׁרתָּם לְאוֹת עַל יָדֶךָ, וְהָיוּ לְטֹטָפֹת בֵּין עֵינֶיךָ: וּכְתַבתָּם, עַל מְזֻזוֹת בֵּיתֶךָ וּבִשעָרֶיךָ:

וְהָיָה, אִם שָׁמֹעַ תִּשמְעוּ אֶל מִצוֹתַי, אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּה אֶתכֶם הַיּוֹם - לְאַהֲבָה אֶת א-ד-ני אֱ-להֵיכֶם, וּלעָבדוֹ בְּכָל--לְבַבכֶם וּבְכָל נַפשְׁכֶם: וְנָתַתִּי מְטַר אַרצְכֶם בְּעִתּוֹ יוֹרֶה וּמַלקוֹשׁ. וְאָסַפתָּ דְגָנֶךָ וְתִירֹשְׁךָ וְיִצהָרֶךָ: וְנָתַתִּי עֵשֶׂב--בְּשָׁדְךָ לִבהֶמתֶּךָ, וְאָכַלתָּ וְשָׂבָעתָּ: הִשָּׁמְרוּ לָכֶם פֶּן יִפתֶּה לְבַבכֶם. וְסַרתֶּם וַעֲבַדתֶּם אֱלֹהִים אֲחֵרִים, וְהִשתַּחֲוִיתֶם לָהֶם: וְחָרָה-אַף-א-ד-ני בָּכֶם, וְעָצַר אֶת הַשָּׁמַיִם וְלֹא יִהְיֶה מָטָר, וְהָאֲדָמָה לֹא תִתֵּן אֶת יְבוּלָהּ. וַאֲבַדתֶּם--מְהֵרָה מֵעַל הָאָרֶץ הַטּבָה, אֲשֶׁר א-ד-ני נֹתֵן לָכֶם: וְשַׂמתֶּם--אֶת דְּבָרַי אֵלֶּה, עַל--לְבַבכֶם וְעַל נַפְשכֶם. וּקשַׁרתֶּם--אֹתָם לְאוֹת  עַל יֶדכֶם, וְהָיוּ לְטוֹטָפֹת בֵּין עֵינֵיכֶם: וְלִמַּדתֶּם--אתָם--אֶת בְּנֵיכֶם לְדַבֵּר בָּם, בְּשִׁבתְּךָ בְּבֵיתֶךָ וּבלֶכתְּךָ בַדֶּרֶךְ וּבשָׁכבְּךָ וּבקוּמֶךָ: וּכתַבתָּם, עַל-מְזוּזוֹת בֵּיתֶךָ וּבִשעָרֶיךָ: לְמַעַן יִרבּוּ יְמֵיכֶם וִ(י)מֵי בְנֵיכֶם עַל הָאֲדָמָה אֲשֶׁר נִשבַּע א-ד-ני לַאֲבֹתֵיכֶם לָתֵת לָהֶם. כִּ(י)מֵי הַשָּׁמַיִם עַל הָאָרֶץ:

וַיּאמֶר א-ד-ני אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר: דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשרָאֵל, וְאָמַרתָּ אֲלֵהֶם, וְעָשׂוּ לָהֶם צִיצִת עַל כַּנפֵי בִגְדֵיהֶם לְדֹרֹתָם. וְנָתְנוּ עַל צִיצִת הַכָּנָף--פְּתִיל תְּכֵלֶת: וְהָיָה לָכֶם לְצִיצִת וּרְאִיתֶם--אֹתוֹ וּזכַרתֶּם--אֶת-כָּל-מִצוֹת א-ד-ני וַעֲשִׂיתֶם—אוֹתָם. וְלֹא תָתוּרוּ  אַחֲרֵי לְבַבכֶם וְאַחֲרֵי עֵינֵיכֶם אֲשֶׁר אַתֶּם זֹנִים אַחֲרֵיהֶם: לְמַעַן תִּזכְּרוּ וַעֲשִׂיתֶם אֶת-כָּל-מִצְוֹתָי, וִהְיִיתֶם קְדשִׁים לֵ(א)-לֹהֵיכֶם: אֲנִי, א-ד-ני אֱ-לֹהֵיכֶם אֲשֶׁר הוֹצֵאתִי אֶתכֶם--מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם לִהְיוֹת לָכֶם לֵ(א)-לֹהִים—

אֲנִי –א-ד-ני אֱ-לֹהֵיכֶם—(אֱמֶת)

א-ד-ני—אֱ-לֹהֵיכֶם-אֱמֶת.

 

המתפללים בהיגוי התימני, כל מקום שיש להטעים את ההברה האחרונה (מלרע), הם יטעימו את ההברה השלישית מסוף המילה, ואין זה נחשב מלעיל, כי עיקר הבעיה שאין לקרוא מלעיל במקום מלרע..  ראה מקור לענין זה לעיל בפרק  "וא"ו ההיפוך".

 

רעיון: על סמך הפסוק אתם הדבקים ב-ה' א-להיכם חיים כולכם היום".

רמז בפסוק הנז': כי אם אנו מדביקים את המלה "אמת" כמו  ו"אתם" למילים המסיימות את קריאת שמע "...ה'' א-להיכם".

כך השלמנו את כל קריאת שמע, מזר"ם (247) מילים לרמ"ח (248) מילים כמספר איברינו, וזוכים להביא חיים לכל האיברים.

גם ע"י השלמת "א-ל מלך נאמן" או "ה' א-ל-היכם אמת"

 

הקמץ הקטן

הקמץ הקטן נחשב לתנועה קטנה, שתבוא בד"כ בהברה  סגורה בלתי מוטעמת כמו המילה:" חָכמה" ההברה "חכ" איננה מוטעמת והיא הברה סגורה ומתחתיה יבוא קמץ קטן, המבוטא כחולם כאילו היה כתוב: "חוֹכמה".

לפעמים יש לנו  "ספק" האם הקמץ הוא קמץ קטן או קמץ גדול, כי בעצם אין הבדל בצורת הניקוד... (למרות שהיום נמצאו סידורים אחדים כגון: "רינת ישראל" "עוד יוסף חי" ועוד"), שמנקדים בצורה שונה את ה"קמ"צים" ומבחינים, אם קטן הוא או גדול, אך עדיין נמצאות טעויות שגורות בפינו הבה ונתקנם:

"חָנני = (חוֹנני) ה' כי אומלל אני" אין לקרוא "חַנני".

"קומה א-להים שָפטה (שוֹפטה) הארץ..." אין לקרוא: "שַפטה".

"חָננו (חוֹננו) ועננו ושמע תפלתנו" אין לקרוא "חַננו".

"שמע ה' וחָנני (וחוֹנני)" אין לקרוא "וחַנני".

"קָרבה (קוֹרבה) אל נפשי גאלה" (פיוט "לכה דודי") אין לקרוא "קַרבה".

"ובפרשת ויצא: "נָקבה שכרך עלי ואתנה" זה לשון ציווי (אבן-עזרא) לכן נהגה: נוֹקבה" כמו "קוֹרבה..".

אשרי...חנון...ארך אפים וּגְדָּל-חסד...קמץ-קטן ונהגה "וגדול-חסד"

ישנה דעה: כי בפסוק "כָּל עצמותי תאמרנה, ה', מי כמוך.." המילה "כָּל" מנוקדת בקמץ גדול ולא בקמץ קטן ולכן הוגים אותה "כאילו" כתובה: "כַּל".

הכלל הנקוט בידינו בהגיית פעלים מגיזרת נחי ע"ו, (קום, שוב) בהיפוך מעתיד לעבר ע"י וא"ו ההיפוך, כגון: "ויקָם" וישָב" יש לקרוא "ויָקוֹם" ויָשוֹב".

"ותשָב (נקרא: "ותשוֹב") אליו (היונה) אל התבה.."

 

"קדש קָדָשים- קדש הקֳדָשים"

הביטוי:"קדש הקֳּדָשים "המתייחס למקום הידוע והמיוחד במשכן או במקדש שם הארון ולוחות הברית, נהגה: "קודש הקוֹדשים" ואילו  במקום שהביטוי "קדש קָדָשים" אינו מתייחס למקום המיוחד הנז'.  רוב הדעות נוטות לראות את הקמצ"ים  הראשון והשני כקמ"צים גדולים וייקראו שניהם בהיגוי: פת"ח כאילו כתוב: קֹדֶש קַדַשים". יש 18 מקומות כאלה בתורה. (כן מצאתי תנ"ך אחד המוגה ע"י מאיר הלוי לעטריס-לונדון 1951 שם ניקד את המילה קדש-קֳדשים  בכל 18 המקומות הנז' בקמץ חטף קרי: קמץ קטן שמא טעה?).

וסימנך: במקום בו ה"א הידיעה  יקרא בקמץ קטן "קודש הקוֹדשים"

 

ועוד על "קדשים"

כל "קָדשים" נהגה בקמץ גדול (כמו פת"ח=קַדשים).

איזהו מקומן של זבחים...קָדְשֵׁי-קָדָשִׁים  (שלושת הקמצ"ים הן קמ"ץ גדול, נהגה כפת"ח)

 

וכל "הקדשים"  בה"א הידיעה,  נהגה בקמ"ץ קטן (כמו חול"ם = הקוֹדשים).

וכן כל שאר הלשונות :"קדשיו" "קדשיהם" קדשיך" "קדשי"  כולם בקמץ קטן.

 

"ובראשי חדשיכם..." (ראֹש חוֹדש)

נכון שהמילה "ראש" נקראת בחולם, אבל הטיית הרבים  והסמיכות תיקרא בקמץ רגיל ולא בקמץ קטן, לכן נקרא: "וברַאשי חודשיכם..." יש הטועים וקוראים בקמץ קטן כנראה שנגררים אחרי המילה הסמוכה "חודשיכם".

הטיית "ראש" היא "רָאשים" קמץ גדול והטיית "חודש" היא: "חֳדשים" - קמץ קטן....

יש ה"מרחיבים" (כמעט וכתבתי:"מחריבים") בטעות את השימוש בקמץ קטן ומשתמשים בו גם במילים אחרות.

יש לשים לב המילים הבאות הן בקמץ גדול והגייתן היא כמו הניקוד פת"ח:

 "אָסְנַת" נהגה: אַ-סנת .   "צָפְנַת" נקרא: צַ-פנת.

"דָּבְרַת" (מערי הלויים,יהושע כ"א,כ"ח) נבטא: "דַ-ברת".

"צָרְפַת" (עיר בלבנון? עובדיה פס' כ) נאמר:  "צַ-רפת". וגם נַצְרת עילית

ועוד..

קמץ קטן תמורת חולם

הקדמה:

כמעט בכל הספרים המנוקדים קשה להבחין בין קמ"ץ גדול (שהוגים אותו כפת"ח)

 לבין קמ"ץ קטן הנהגה: אוֹ

ולכן מומלץ לזכור את הכללים הבסיסיים הבאים:

כל קמ"ץ שאין בו נגינה, ואחריו שוא נח או דגש חזק – הוא קמ"ץ קטן, (אוֹ)

 כל קמץ  שלפני מקף שאין בו מתג, הוא קמץ קטן,

 אם אין אחריו לא שוא נח ולא דגש חזק – אז הוא קמץ גדול.

 

בכל הפעלים הבאים הקמץ הוא קמץ קטן, כי החולם החסר שבמקור הומר לקמץ קטן (כמעט אותו היגוי)

"לשמָרך" (תמורת "לשמֹר)"ויכָלת עמוד"(במקום: יכֹל) אעבָדך" (במקום אעבֹד) "אעזָבך" (במקום אעזֹב) ,  "באמרכם" (במקום באמֹר)

"פן יפרָץ בם.."(תמורת יפרֹץ) ישכָּן שם.." (במקום ישכֹּן)

תספָּר לך (במקום תספֹּר)

"כי יפגָשך עשו.."קרא: יפגושך...

"מָר-דרור" קרא: מוֹר דרור

סָלעם קרא סוֹלעם כמו קָרבן

 

 הזכרנו לעיל, כי ישנה דעה: כי בפסוק "כָּל עצמותי תאמרנה, ה', מי כמוך.." המילה "כָּל" מנוקדת בקמץ גדול ולא בקמץ קטן ולכן הוגים אותה "כאילו" כתובה :"כַּל"

 

הכלל הנקוט בידינו בהגיית פעלים מגיזרת נחי ע"ו,(קום,שוב) בהיפוך מעתיד לעבר ע"י וא"ו ההיפוך, כגון:"ויקָם" וישָב" יש לקרוא "ויָקוֹם" ויָשוֹב"

"ותשָב (נקרא: "ותשוֹב") אליו (היונה) אל התבה.."

 

"...חייתני מִיָּרְדִי בור..."  הי' בקמץ גדול נהגה: "מִיַרְדִי..."

 

יש להבחין בין לבין:

"זָכְרָה(זַ-כרה) ירושלים" (איכה א') ובין "זָכְרָה(זֹכ-רה) לי א/לוהי לטובה (נחמיה י"ג)

"שָׁמְרָה (שַ-מרה) נפשי עדותיך (תהלים קי"ט) "שָׁמְרָה (שֹמ-רה) נפשי והצילני (תהילים כ"ה)

 

מילים צמודות

 

דיני המקף:

 

 

 השתדלות בהגיית אותיות מיוחדות

את אשר בלבי אעלה על הכתב:

התלבטתי אם להעלות על הכתב את הפיסקה הבאה, שמא לא אהיה מובן כהלכה.

חלילה, אין ההערה הבאה באה לקנטר או לפגוע, אלא באה לעורר ולזרז את אלה המבינים את האחריות שלנו כלפי ההגייה הנכונה בלשון הקודש בלשון העברית.

 עלי לציין כי נמצאו הרבה מאחינו האמריקאים במיוחד, שמשתדלים ביותר להגות נכונה את כל האותיות ולהבחין ביניהן, יישר כוחם!!!

כמעט ולא מצאנו עדה מכל עדות ישראל , שכולן קדושות, ההוגה את כל האותיות וכל הניקוד כהלכתו. לכל עדה יש עדיין מה לתקן ולהלן חלק מהדברים הבולטים הזקוקים תיקון, ונקווה לפני ביאת המשיח...

 

יש להשתדל מאד להגות את האות "ה" אחרת נקבל משמעויות מוזרות.

כגון: כל "מהרה" ייהפך ח"ו ל"מארה"

כל "אהרון" ייהפך ל"אארון" וכל "הארון" ייהפך ל"אארון".. כיצד נבחין אם הכוונה ל:"אהרון"  או ה"הארון" "דבר אל אארון..."אל העצים והאבנים..."

ומה המשמעות? "כל הנשמה תאלל י-ה ..."

יש האומרים:"וכל החיים יודוך סלה וייאללו ויברכו.."

ועוד ...ועוד....ועוד...וד"ל

יש האומרים...

כתר יתנו לך מלכים אמוני מלה.." במקום: "מלאכים המוני מעלה.."

יש האומרים":על כן נקוה לך..לירות מארה.." במקום "לראות מהרה.."

יש האומרים: "ותפילתם מארה תקבל..." במקום: "מהרה"(מצאנו כי העדיפו למחוק מילה זו מהתפילה, שנשמעת כקללה ח"ו, במקום להשתדל ולהתאמץ להגות אותה כראוי)

לא נראה שיש להתאמץ במיוחד, כדי לתקן מעוות זה: החלפת האות "ה" באות "א",

אם נתאמץ קצת, נצליח להבחין ביניהן, ולפום צערא אגרא !

באנגלית- יכולים להגות את האות "ה"  "הוֹם" (HOME  בית) ומדוע שאנחנו לא נצליח?

לציין: כי נשמרה מסורת של הבחנה בקהילת יהודי שרעב ואצל חלק מיהדות ספרד, מקפידים להבחין בין האותיות "ק" ו"כ", למרות שאצל עדות רבות, וביניהן רבים מעדת תימן, שאצלם בת "ק" כבת "כ" או חולם וצירי כמעט זהים וקוראים ה' עֵז לעמו יתן... ועוד, האם קיימת במסורת תימן הבחנה בין היגוי האות "צ" לאות "ס"?

 מי יכול להבחין?

מסקנה: אין מי שלא זקוק לתיקון ושיפור...

 

 

"מש"ה מוציא וכל"ב מכניס"

לא מצאנו אדם שיקרא בפיו את המלה: "בראשית" בששת אותיותיה. האדם מוציא מפיו רק את האותיות: ב,ר,ש,ת. האדם כביכול מתעלם מהאותיות "א" ו"י" הנמצאות במילה: "בר(א)ש(י)ת". הן אותיות נחות!

וכן אין אנו הוגין את האות "א" במילים הבאות: "ברא" "מלאכה"...

מכאן ואילך יש לשים לב להרבה אותיות נחות, שעל פי הכללים אין לנו "רשות" להגות אותן וכל ההוגה אותן, טועה הוא ויש לתקנו (כמי שאומר: "מאתיים").

"מ.ש.ה.- מוציא" = גורם להוציא את האות "א" מפינו.

וגורם לנו להגות אותה.

מסורת היא בידינו, כי לפני שם א-להים או שם א-דני, אם נמצאות אחת מ-3 אותיות השימוש: "מ" או "ש" או: "ה" אז, האות "א" שבשם א-להים או בשם א-דני נהגית!  

דוגמאות כגון:

"והייתם נקיים מה' ומישראל" (במדבר ל"ב) יש להגות: מא-דני.

"אשרי העם שה' א-להיו" (תהילים קמ"ד) יש להגות: "שא-דני.

"ויתהלך חנוך את הא-להים" בראשית ה) יש להגות " הא-להים"

"ו.כ.ל.ב. - מכניס" =ארבע אותיות "ו.כ.ל.ב."

 גורמות לנו להבליע את האות "א" ולכן אינה נהגית

לאחר 4 אותיות השימוש: "ו" "כ" "ל" "ב" , האות "א" איננה נהגית!!!

יש להתייחס אל האות "א" במקרים אלה, כאילו איננה כתובה בכלל. דוגמאות:

"וה' פקד את שרה" (בראשית כ"א) יש להגות כאילו כתוב: "ו-דוני.." (ה"א" נחה)

"אין כא-להינו.."(מתוך התפילה) יש להגות: "אין כ-להינו" (ה"א" נחה).

"לא תשתחוה לאלהיהם(שמות כ"ג) יש להגות: "ל-לוהיהם" (ה"א" נחה).

"ויאמינו בה' ובמשה עבדו.."(שמות יד) יש להגות: "ב-דוני" (ה"א" נחה).

"לא דַּי" - אלא נוסיף בענין ההיגוי של :"דֵּי" או "חֵי"

יש להבחין בהיגוי של המילים: "דֵּי" "חֵי" או מֵי"  הצמודות לציר"י, לעומת "דַּי" או "חַי" הצמודות לפת"ח.

אלה המנוקדות בצירי לא נהגה את האות יו"ד הנמצאת בסוף המילה. ונהגה אותן כאילו כתוב: רק : דֵּ , חֵ,  מֵ. השיבוש הגדול, הבולט הוא, כי מצאנו משבשים ואומרים: "חֵיְ העולמים". אין להגות את האות יו"ד בדיוק כפי שאין להגות את האות יו"ד במילה "מֵ(י)-מריבה" או: "מְתֵ(י)-מספר" או  "דברֵ(י)-א-לוקים חיים"... לעומת זאת כן נהגה את האות יו"ד במילים הסמוכות לפת"ח, כאילו היו מנוקדות: "חַיְ " "דַּיְ"  "שַׁיְ"  ועוד...

 

"בליעת" אותיות  ושיבוש בציטוט פסוקים

איזו ברכה מברכים לפני "בליעת אותיות" אינני יודע. בטוחני שאין ברכה בצידה.

נכון: נאמר בשיר השירים רבה פרשה ב' ד"ה "הביאני אל בית היין".

אמר הקב"ה: "ודגלו עלי אהבה", אמר ר' אחא: עם הארץ שקורא ל"אהבה" "איבה" כגון "ואהבת" "ואייבת", אמר הקב"ה "ודילוגו עלי אהבה".

אמר ר' יששכר: תינוק שקורא למשה משה, לאהרן אהרן... (סבורני: קורא בניקוד אחר) אמר הקב"ה: "וליגלוגו עלי אהבה".

משום שלא  בעמי ארצות ולא  בתינוקות עסקינן, לכן נעיר את ההערות הבאות

יש האומרים: "ויבטחו בך יודי שמך.."  במקום "יודעי-שמך"

יש האומרים:"סו שערים ראשיכם..." במקום "שאו שערים.."

יש האומרים "ירו מה' כל הארץ ממנו יגורו כל..." במקום "ייראו מה'..."

(דומה ל"בדיחה עצובה": אדם צעק "רבי! רבי! רבי! והוא ירה בו...)

יש האומרים: "...קפו תהומות בלב ים..." במקום: "...קפאו תהומות..."

יש האומרים (וגם שרים) "...ורם ונסם עד העולם..." במקום "ורעם ונשאם..."

בהזדמנות זו נתקן גם מי ששר פסוקים מן המקורות בשיבוש:

יש השרים בטעות: "ק-ל בקודש חזיתיך..." במקום "כן בקודש חזיתיך" (תהילים ס"ג, ג)

יש השרים בטעות "...ובאו האובדים מארץ אשור והנידחים מארץ מצריים..." במקום "ובאו האובדים בארץ אשור והנידחים בארץ מצריים (כן, באות "ב" ולא ב"מ". פסוק מפורש בישעיה כ"ז ,י"ג).

 

"ואל-על יקראוהו" (הושע י"א , ז)

ומי שאומר:"שפוך חמתך על הגויים אשר לא ידעוך.." אינו אלא טועה, ויש לומר כפי שכתוב בפסוק: "שפוך חמתך אל הגויים אשר לא ידעוך ועל ממלכות  אשר בשמך לא קראו" (תהילים ע"ט,ו).

ומי שאומר "הנה כעיני עבדים על יד אדוניהם כעיני שפחה על יד  גבירתה.."

יתקן וידייק כפי שכתוב במקור בפסוק: "הנה כעיני עבדים  א ל   י ד  אדוניהם כעיני שפחה אל   יד  גבירתה כן עינינו אל ה' א-להינו עד שיחננו" (תהילים קכ"ג, ב) כדי לזכור יש לזכור את הפירוש שהעבד או השפחה מצפים לראות את הידיים של האדון או את הגבירה מושיטים להם דבר מחיה. ובסוף פרשת במדבר (ד,י"ט) נאמר "...ושמו אותם איש איש על עבודתו ואל משאו".

 

ציטוט משמחת חתן וכלה: יש השרים בזמן שמחת חתן וכלה "עוד ישמע בהרי יהודה..." ראיתי גם הזמנה לחתונה (יותר מאחת) שם כתוב " בהרי יהודה...".

נוסח הברכה השביעית, ברכה אחריתא היא: "...עוד יישמע בערי יהודה..." אם יישמע הקול בהרים, מי ישמע..?

הערה:  יש החושבים כי "עוד ישמע בערי יהודה  וכו'" כי אלה פסוקים שלמים מתוך הנביאים.. אך אין זה כך. אלה הם רק צירופי מילים, של חלקי פסוקים בעיקר מירמיה פרק ל"ג...

המקור הראשון של ברכת שבע ברכות לחתן וכלה, במסכת כתובות דף ח' ע"א.

 ואם בחתונה עסקינן...שימו לב יש להגות: "כַּלָּה" "לָּ" בדגש חזק, אחרת יישמע...ח"ו... לכן נדגיש "קול חתן וקול כַּלָּה " (כבר שמעתי לפני הפרגוד: "קול (כל?) חתן וְכֹל כלה")

וכן בקבלת שבת "לכה דודי לקראת  כַּלָּה ולא חלילה.."לקראת..."

 

 

"צפצוף צורם נשמע באזני - שם אלוהים אחרים" שמעתי מספר פעמים דורשי דרשות, שציטטו פסוקים ו"הקפידו"  שבכל מקום שהיו צריכים להזכיר את המילה: "א-להים" הגו אותה: "א-לוקים".

גלשו בהגזמתם ואמרו: "אלה אלוקיך ישראל" " אלוקי כסף ואלוקי זהב.."

"וסרתם ועבדתם אלוקים אחרים..". כיצד קידשו הם את שמות החול, את שמות האלילים הפכו  ל"קדושים", רח"ל !

לכן ראוי להדגיש כי שמות "אלהים" שהם חול, יש לבטא את האותיות ככתיבתן ואין לקדשם כדין השמות הקדושים.

יש לאמר: בכל מקרה,  "אלוהים אחרים" "אלוהי כסף ואלוהי זהב".

 "ולא תעבוד את אלוהיהם" "ובאלוהיהם עשה ה' שפטים..."

"ושם אלהים אחרים לא יישמע על פיך".

נכון, ישנה בעיה כיצד להגות שמות שיש ספק אם קודש או חול הן?

על זאת נאמר: "עשה לך רב".

 

"כמים לים מכסים" –הפתעה עם אתגר

בהרבה מקומות ראיתי כתוב, וגם שמעתי "ציטוט"  מפי אנשים חכמים ונבונים יקוים בנו הפסוק: "ומלאה הארץ דעה את ה' כמים לים מכסים".

רצוני להפתיע! אין זה ציטוט נכון!

יבוא ישעיה הנביא ויטען טענתו "מעולם לא כתבתי משפט כזה"!

אתגר! בדקו נא בישעיה פרק י"א פסוק ט', ודייקו לצטט את הפסוק כהלכתו...

 

 

לפני חתימת הקונטרס

  תפילה ליושב בשמים –לפתיחת שערי רצון

 

שמע ה' קולי בשיחי. בהתעטף לפניך רוחי ונשמתי. ותפל נא תחנתנו לפניך. ותשמע צעקתנו ממעונך. ותהיה תפלתנו רצויה לפניך, כקטורת סמים על מזבחך.

יהי רצון מלפניך ה' א-להי וא-להי אבותי, לטהר מערכי רעיוני. ולכונן מענה לשוני. ותחשכני מזדונות. ותנקני משגיונות. ותמחול לי כל עוונות. ותהיה עם לבבי בעת מחשבי. ועם פי בעת הטיפי. ועם ידי בעת מעבדי. ועם רגלי בעת הילוכי.

ואל אומר לפניך דבר שלא כרצונך.

וגער בשטן ואל יבהילני. וביצר הרע  ואל יכשילני. והאר פניך אלי. ונתת מהודך עלי. וקבל תחינתי. ורצה בהשתחויתי. ועזרני על דבר כבוד שמך וחנני.

בזאת אדע כי עשית עמדי חסד, וכי חפצת בי ותציבני לעמוד לפניך לעולם.

יהיו לרצון אמרי פי והגיון לבי לפניך,

ה' צורי וגואלי

תפילה עתיקת יומין מתוך התכלאל, מברכות השחר (טובה לכל עת)

 

לסיכום:

תקותי כי מאמר זה יעזור לכל אחד מאיתנו. להתבונן יותר בתפילה.

העבירו נא את המסר לכל  אדם אשר מוכן לתקן.

לא נעשה זאת מנקודה של, גאוה והתנשאות, חלילה,  אלא בדברי נועם .

שלא נקפיד על עניינים הקשורים בין אדם למקום על-חשבון זלזול ופגיעה במצוות שבן-אדם לחבירו.

חייבת להיות רגישות גבוהה במיוחד, בזמן שנרצה להעיר לאחרים, שלא יצא שכרנו בהפסדנו.

 


זכורני סיפור- המבטא את חובת הזהירות  לרגישות ההערות לזולת,

 אדם ישר ותמים היה מברך את בניו כל ליל שבת, בכוונה עצומה, בלשון:  "אלה ואלה נשרפין בבית הדשן". אורח "בר-אורין" שהתארח בביתו, שמע בליל שבת  את דברי הברכה ופרץ בצחוק... סיפר לבעל הבית את ה"שטות" שהוא אומר...

אותו אדם ישר ותמים התבייש מאד והפסיק...

בחלום באו משמים, לאותו "בר-אוריין" והקפידו עליו בכעס גדול, שגרם לאותו אדם  להפסיק...

"כי לא היה מימות עולם תפילה זכה ונאמנה כפי שביקש אותו אדם.."

 

אסיים בתפילה

"תענו ותעתרו מן השמים.

תקובל צעקתכם.

תשמע תפלתכם ברצון.

תענה עתירתכם".

ויקיים בכם מקרא שכתוב: "והיה טרם יקראו ואני אענה

עוד הם מדברים ואני אשמע"

ה' א-להי אבותיכם יוסף עלכם ככם אלף פעמים

 ויברך אתכם כאשר דבר לכם"

 

וכן יהי רצון ונאמר :אמן!

 

זכות השיפור בתפילה

יהיה גם לע"נ של כל קדושי עם ישראל

אשר נרצחו מסיבה אחת ויחידה, בגלל היותם יהודים,

ולע"נ של כל אלה שמסרו נפשם על קידוש ה'  על קדושת הארץ והגנת הישוב היהודי.

 

 

 

 

 

 

תוספות

הבחנה בהפרדה בשלוש עשרה מידות ה'---ה'

 

 

שלח תגובה למחבר